| 7/2007
גם אני אשה - פרק ה' ואחרון
אבי היה אינטלקטואל, אוטו-דידקט. לפרנסתו היה צבע.
היו פעם אנשים כאלה בישראל.
פעם שמעתי אותו בשיחת נפש עם נכדו האהוב. הנכד שאל אותו איך זה שבנות יודעות להיוולד בנות ובנים יודעים להיוולד בנים.
תשובתו של אבי היתה: בנות הן כל אלה שלא הצליחו להיוולד בנים.
היה לו חוש הומור כזה.
על פי התשובה הזאת אפשר היה לחשוב שהוא שובניסט.
אבל אבי חשב שנועדתי לגדולות, בת או לא בת. הוא חשב שאני מספיק נבונה ומוכשרת כדי לעשות עם זה משהו.
מצד שני הוא התחיל ללמד אותי לנהוג כשהייתי בת 10. הרחוב שגרנו בו היה מעין שביל צר ששפכו עליו קצת אספלט, ובשבתות בבוקר היה אבי מושיב אותי בין רגליו, כי כפות רגליי לא הגיעו לדוושות, וכך היינו נוסעים הלוך ושוב לאורך הרחוב הריק, כשאני מחזיקה בהגה ומעבירה הילוכים.
באותו גיל בערך הוא לימד אותי לתקן פקק שנשרף. באותה תקופה לא היו עדיין נתיכים אוטומטיים בקופסת החשמל, כאלה שקופצים כשיש קצר או התחממות. אז היו נתיכים של ממש שנקראו "פקקים", ומשהותך הנתיך היה צריך להתקין חוט חדש על הפקק. הוא לימד אותי לטפס על סולם קטן, לזהות איזה הוא הנתיך שנשרף, להוציא אותו ולתקן אותו.
לא היה סיכוי שאמי תצליח להתגבר על שלל הקשיים הטכניים הכרוכים בפעולה. בחיים שלי לא ראיתי אותה עם מברג ביד.
הוא לימד אותי לתקן תקע שנשרף, לפתוח צנרת ולנקות סתימות בכיורים, להבין איך עובד המצוף בניאגרה, לפרק מכשירים ולמצוא את הבעיה, ולנסות לתקן.
בגיל 16, לאחר שנזרקתי מאחד מבתי הספר הרבים שמהם נזרקתי, הוא העסיק אותי כפועלת שלו בצביעה. היה לו פרויקט בבנק ברקליס במרכז הכרמל. הוא הטיל עליי לצבוע את הסורגים במיניום, ואחר כך בצבע. משמעות הדבר היתה לעמוד על סולם הליכה על המדרכה, ולצבוע את סורגי החלונות סביב הבנק כולו.
הוא חשב שכך אבין את משמעות הפסקת הלימודים, ואיבהל.
הוא קיווה שההשפלה בלעמוד על סולם ולהיות צבעית קבל עם ועדה בכרמל של שנות ה-60 יהיה שיעור טוב.
אני די נהניתי מזה, אגב. לא הרגשתי מושפלת בכלל.
מגיל צעיר הוא לימד אותי איך פועל מנוע, מה זה קלאץ', מה זה פיסטון, מה זה מפלג, מה זה הילוכים. איך כל העסק הזה פועל וגורם לכך שדלק יסובב את גלגלי המכונית.
הוא לימד אותי להחליף גלגל עם תקר לבדי, בלי לבקש עזרה מאיש. וכך עשיתי כל ימיי.
לאחר שעזבתי את הבית וניהלתי בית משל עצמי תיקנתי לבדי את כל הקלקולים בצנרת ובחשמל. תמיד.
אגב, היום אני כבר לא כזאת גיבורה. אני מבקשת עזרה מבני או מבן זוגי.
אבי לימד אותי שהכל פתוח בפניי. שאני יכולה להיות מדענית דגולה כמו שאוכל להיות סופרת, רופאה, חוקרת, או כל מה שיעלה על דעתי. הוא לא חשב שאני צריכה לוותר על כשרונותיי ולכוון לקראת מקצוע "נשי", או לקראת נישואין ומשפחה. הוא ציפה ממני בדיוק לאותם הישגים שציפה מאחי.
שובניסט אולי הוא היה, אבל לא בחצר האחורית שלו.
הבת שלו היתה אמורה לכבוש את העולם בדיוק כמו כל בן שהיה לו או שהיה יכול להיות לו.
אני בטוחה שאילו קם מקברו עכשיו וגילה שהכישרונות שהוא זיהה בי מושקעים בכתיבת בלוג... הוא היה מתאכזב מרות.
אבל אי אפשר להאשים אותו או את החינוך שקיבלתי בבית בכישלון שלי.
רק אני אחראית לו.
כל ילדה אחרת שהיתה נחשפת לחינוך שאני קיבלתי היתה עושה ממנו מטעמים.
ורבות אכן עושות. זה לא תיאוריה.
אני פספסתי, אבל זה בגלל בעיות באישיות שלי.
סיפור אחר.
הערות לסיכום הפרקים הקודמים
כאן זה לא שבדיה
בשבדיה יש שר/ה לענייני שיוויון בין המינים. לא המצאתי את זה.
בארצות סקנדינביה 40% מהשרים הם נשים
בשבדיה מחצית השרים נשים
בשבדיה בנות מקבלות חינוך זהה לזה של הבנים.
למשל, בחינוך לתחזוקת הבית בנות מקבלות משימות כמו לפרק צנרת של כיור ולנקות את הסיפוֹן, לתקן ברזים, וכו'.
בשבדיה הטרדה מינית אולי קיימת, אבל לא ידוע לי על זה כתופעה.
גם בשבדיה רוב המורים והאחים הן נשים.
אבל השבדים לא מחנכים לשאפתנות. להיפך. הם פאסיביים, ברובם. אין להם מי-יודע-כמה חלומות.
אמנם פה זה לא שבדיה, אבל מהבחינה הזאת עוד יש לנו מה ללמוד מהם.
תמה סדרת הנשים שלי.
(בדרך איבדתי 3 מהמנויים של הבלוג... מחיר כבד! כרגע אני עומדת על 50.)
אם לא שכנעתי אף אחד, סימן שצריך לחשוב עוד על הדרך לכתוב את זה.
אולי תימצא האשה הצעירה ורבת המרץ שתיקח את דבריי לתשומת לבה, ותתחיל תהליך שייתן פייט למה שארגוני הנשים מעוללים לנו כיום.
עורו הנשים, עורו כבר.
מספיק עם זה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
