| 7/2007
טוב, רגע!
סיכומי ביניים
נכון להיום יש לבלוג 52 מנויים.
מתוכם 12 אנשים שמכירים אותי מקודם, כולל חברים ובני משפחה.
מתוכם חברה אחת אנסתי ופשוט רשמתי אותה לבלוג ומאז היא נאלצת לקרוא אותו, מסכנה.
את שאר ה-40 אני לא מזהה וגם לא מנסה לזהות לפי כתובות המייל שלהם.
אני בעד שמי שרוצה להיות אלמוני יהיה אלמוני.
נכנסים לבלוג כ-1000 איש בחודש, בחישוב ממוצע. הכי מעט היה 657 והכי הרבה 1420 בחצי השנה האחרונה.
המשמעות של זה היא שהבלוג חרא.
כושל ונכשל.
יש מישהו שמאוהב בפוסט חסר המשמעות הנקרא "תמונות מהבית", ונכנס אליו כל שבוע.
אפשר לדעת מי זה, ולמה אתה כל כך דלוק על החיות שלי?
קצת ספוקי, האמת.
יש אנשים שנכנסים אליי לקבל רעיונות. אני מחזיקה בלוג מראה של הבלוג הזה בקפה דה-מרקר, ויכול להיות שמשם הם נכנסים.
לא שזה כל כך חשוב, אבל אני מוצאת עקבות פה ושם של אנשים שגונבים לי צעצועים רעיוניים, או לשוניים.
אחת מהם, דורה קישינבסקי מנרג', פשוט צטטה את הפוסט שלי "כל נשות הנשיא" בלי בושה, כמעט מלה במלה. היא כתבה טור, שכולו בעצם תגובה לפוסט שלי, וכמובן לא ציינה את העובדה שהיא עונה לפוסט מסוים של אדם מסוים במקום מסוים.
כתבתי לה. בטח שכתבתי.
היא ענתה, ולא הכחישה שגם הפוסט שלי היה בין המקורות ההשראה לטור שלה... יה רייט.
יש מישהו שכל רגע מחפש בגוגל את "ירון ברכה", זה הפושע הארור ששיכל 6 משפחות בגלל שבא לו לנהוג בהשפעת סמים קשים, ואז ניסה גם לטפול את התאונה על אחיו התאום שגם אותו הוא רצח. הוא וחבריו משאירים לי תגובות נאצה אחת לכמה זמן בפוסט שהוקדש לקלל אותו. אין לי בעיה עם זה. כשיימאס לי אני אפנה אל מי שצריך ואברר בדיוק מי עושה את זה. אם ירון ברכה יתברר כמי שעושה את זה, אני אגיש נגדו תלונה במשטרה. אם אני אראה את ירון ברכה זורק גפרור על המדרכה, אני אתלונן במשטרה. שירון ברכה ייזהר ממני, ועכשיו כבר גוגל יעלה אותו עוד כמה פעמים. אם יש מישהו בעולם הזה, ובחיי שאין הרבה כאלה, שאני אשמח לתקוע לא חשוב איך, זה ירון ברכה.
יש מישהו שכל הזמן מחפש את דנה ספקטור בגוגל, ומגיע אליי. אולי זה כמה אנשים ואולי גם דנה ספקטור ביניהם...
השם יתברך
גם אני מחפשת את אביגיל בכלר לפעמים בגוגל (1,410 אזכורים).
לעתים נורא נורא רחוקות. אולי פעם פעמיים בשבוע, לא יותר.
כן, כולנו חשובים.
כל כך חשוב להיות חשוב.
השם שלנו כל כך משמעותי.
זה מה שיש לנו. זאת הזהות שלנו כלפי העולם.
פעם עבדתי בבי"ח לחולי נפש איתנים. זה היה בתקופה שהייתי סטודנטית, ועבדתי שם ככוח עזר. נדמה לי שכבר הזכרתי את זה פה.
האחות הראשית שם היתה אשה נפלאה, ערכית ומוסרית להפתיע.
זאת היתה מחלקה פתוחה של חולים כרוניים, כאלה שמבלים שם את כל חייהם.
באחד הימים הראשונים שלי שם, שאלתי אותה משהו על אחד החולים, וטעיתי בשמו.
פניה מיד הרצינו, ובחומרת סבר היא אמרה לי:
"פה לא טועים בשמות, אביגיל. קחי לך כמה זמן שאת צריכה, ושנני את השמות כך, שלא תטעי שוב. לאנשים האלה אין כלום פרט לשם שלהם."
אני זוכרת את זה ומספרת את זה כי זה עשה עליי רושם אדיר.
לאנשים ההם, השם הוא גם הזהות שלהם כלפי עצמם, לא רק כלפי העולם. בעצם, גם לנו.
לא בכל רגע בחיי זכרתי את זה, ופישלתי כמה פעמים בנושא.
אבל אף פעם לא באיתנים.
משמעות השם שלנו היא הרבה מעבר לסימן היכר.
הוא בעל משקל עמוק ומשמעותי.
חשוב שהוא יופיע בגוגל!
לפחות 1410 פעם.
תוספת לשס
אחרי הפוסט על שס ראיתי גם את חכ אמסלם משס. הוא דיבר בשפה העברית לשם שינוי, כלומר בינתיים יש שם כבר שניים שיודעים עברית (אטיאס והוא), והוא הסביר למה הוא תומך בחנינה לבלומנטל.
אז ככה.
דיבר עברית, אמרתי.
תמך בחנינה לאשכנזיה.
אשכנזיה חילונית.
זאת שס שהיכרנו אז אז?
על מה אתם מדברים, תגידו?
השנאה לשס מערפלת את חוש הראיה!
אני יודעת שהוא נתפס פעם עם איזה עשרת אלפים שח יותר ממה שמותר להכניס ארצה בלי להצהיר.
עזבו אותי כבר מהשטויות, בחיאת.
בכלל לא אמרתי שאני עוזבת.
סתם, התחלתי להרגיש לחוצה כל פעם שלא בא לי לכתוב, כאילו שאני עובדת אצל הבלוג הזה.
עכשיו החופש הגדול.
ורשמו אותי לקיטנה יעודית.
קיטנת גמילה מבלוגים.
אל תהיו ילדותיים, תעשו לי טובה.
נשיקות ואהבה.
נ.ב.
תיכף ברק יעשה משהו ואני אתפוצץ עליו פה.
הוא כבר כבר בדרך.
לא לדאוג.
כל עוד הנאד הזה פעיל פה, אין סיכוי שהקיטנה תעזור לי.
זה כמו לשים נרקומן על גבעה של הרואין, לתת לו מזרק ביד, ולהגיד לו, עכשיו תיגמל.
צחוק מהעבודה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
