| 9/2007
נקודות מפנה
כחום הלילה
בימים האחרונים אני נזכרת הרבה בסרט שבעברית קראו לו נדמה לי "כחום הלילה".
הסרט הזה שינה את דרך השקפתי על העולם.
ראיתי אותו כשהייתי בת 20, או קצת יותר, והוא עוסק ב...
ואללה, לא זוכרת.
אני רק זוכרת שמדובר שם בלינץ'. עלילה שמעלילים על מישהו, ואז לינץ' המוני.
אני זוכרת היטב את תחושת האסון האיומה שהיתה לי כשיצאתי מהסרט, וגם את הזעזוע הנורא.
מאז אני לא יכולה להצטרף לשום גל המוני בשום נושא.
אני צריכה קודם פסק זמן, ולחשוב. להחליט בשקט ולבדי.
על מה זה, על מה זה מבוסס, מה דעתי.
טוב ורע. בעד ונגד.
בעקבות הסרט הזה לא הצטרפתי לשום עליהום המוני מבלי לתת על כך את דעתי, והרבה.
גם לא לעליהום על קצב, וטוב שכך.
הסיפור שלו הרבה יותר מורכב מהלינץ' הפשטני שעשו לו ההמונים. בעצם ההמונות.
בעקבות הסרט הזה אני לא תומכת אוטומאטית בשום דבר אף פעם.
לא במה שמוכרז עוול ולא להיפך.
היום אני חושבת שהזרעים של ההסתיגות-מראש הזאת מכל מה שמתקבל ברוח מסוימת ע"י הרוב נזרעו בי עוד כשנולדתי. היה לי אבא כזה, שחשב בעצמו.
בשנות ה-30 ועד אחרי הקמת המדינה, זה היה הישג לא קטן.
אף אחד פה לא חשב בעצמו.
אבא שלי תמיד חשב לבד, ותמיד ראה זוויות מעניינות, אחרות.
אולי הסרט רק זעזע אותי, והפך אותי מודעת לדרך הזאת שעליה גדלתי.
לך תדע.
אלוהים לא מרשה
זה קצת קשור, וזהו שם ספרו החדש של חנוך דאום.
זה ספר על עצמו, על חנוך דאום, שמתעורר לאטו בתוך עולם אחיד, עם התנהגויות אחידות ומוכתבות בנושאים רבים.
יש לו הרגישות הדקה, התבונה הרגשית וגם פריכות הנפש לעמוד על עצם כך שהוא וחייו הופקעו לצורכי ציבור, והוא מתקומם ומשתחרר.
ספר ראוי להערצה מבחינת האומץ שנדרש כדי לכתוב אותו, וכן, גם הכנות הטוטאלית והחשיפה העצמית חסרת הרחמים (העצמיים)...
ערך את הספר יאיר לפיד, שכידוע לכל אני סוגדת לו במחשכים.
ואכן, גם העריכה מעניינת.
או בעצם העדר העריכה. הקריאה ב"אלוהים לא מרשה" משרה תחושה של יהלום לא לגמרי מלוטש. כאילו זה כתב-יד של מישהו עלום שנמצא בבנין נטוש, או פיסות נפש מפוזרות במדבר, מחוברות בחוטים בלתי נראים.
הוא פותח פשפש קטן וצר אל עולם שונה ומוזר, לפחות לי.
עשה לי תחושה של תוגה כזאת, בדידות צורבת.
אבל גם פתחי מילוט למחשבות חדשות.
למדתי ממנו הרבה.
גם על העולמות שנחשפים בו, וגם על התקיעות האובססיבית שלי בענייני לשון והקפדה על עריכה, על בחירה מדויקת ומושקעת במלים... הכל הסתבר כבולשיט בקריאת הספר הזה.
צריך לחזור ולבחון את הפרפקציוניזם הלינגואיסטי חסר הערך הזה.
אני
קצת מסתגרת לאחרונה. מתחמקת מטלפונים ומפגישות. לא רוצה.
עסוקה בקריאה מאד נרחבת, המון ספרים, לימוד שפה חדשה (בנגלית, בסדר?) ובבילוי זמן איכות בעיקר עם עצמי.
אני רואה כמעט אך ורק את הילד שלי, וגם זה לא יותר מדי.
איבדתי עניין בפוליטיקה ובחדשות.
אני מרגישה שאין לדעת לאן העניינים זורמים.
אולי בגלל זה אני נמצאת באיזו צפייה תת-קרקעית לפיצוץ גדול.
אני חיה בתחושה של ניתוק והתנתקות.
נכנסתי לבועה, ורק למשפחה הקרובה מותר להיכנס אליה.
יום יבוא, ואני עוד אחזור ואכתוב פה.
אולי.
בלוגים
אני מתנצלת בפני כל מי שאני מנויה על בלוגו.
נטשתי...
אני מקווה למלא את כל החסר ולהדביק את כל הפערים בחגים.
שנה טובה לכולם והרבה אהבה ממני
וגם מדניאל!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
