| |
הֲגִיגַיִּל
הֲגִיגַיִּל מתחרז עם אביגיל. הברקה כזאת. דברים מעניינים יותר או פחות שראשי מקדיח. כי שבעים השנים הראשונות קצת קשות. |
| 9/2007
הבלים ביום כיפור
בפרוש יום הכיפורים, החלטתי לכתוב קצת בבלוג שלי.
זה לא אומר שאני לא צמה, כמובן, אבל אני לא צמה. כמובן.
אני מקדישה את יום הכיפורים, כמו ברוב השנים האחרונות, לניקיון בבית.
אולי בפסח אצום.
המפצח
נזכרתי לפני כמה ימים בסדרת טלוויזיה משובחת, קצרה ונידחת משנות ה-90 נדמה לי. המפצח היה שמה. מישהו זוכר?
סדרה בריטית שגיבורה היה הפסיכולוג המשטרתי, שפענח ופיצח פשעים, נדמה לי שמקרי רצח בלבד, בעזרת הידע המקצועי שלו, ועם תרומה קטנה של האינטליגנציה של הדמות.
שני דברים חרתה אצלי הסדרה הזאת, לתמיד.
הראשון הוא השוליות והזניחות של המראה החיצוני. כי אני התאהבתי בו, במפצח הזה, ורציתי להתחתן אתו.
מי שלא ראה, לא מאמין כמה הוא היה מכוער.
לא חשבתי שאני מסוגלת להתאהב במישהו שכל כך מרוחק מדרישות המינימום שרווחו במוחי באשר למראה חיצוני. אבל האיש הזה, שהיה מכור לתענוגות הגוף לצד הטקסט האינטליגנטי שהושם בפיו, היה באמת מלא קסם וכישוף.
אז זאת היתה החוויה הראשונה (והאחרונה, כה חבל) שלי בהתאהבות בתוכן בלבד.
הדבר השני שנצרב בי היתה איזושהי שיחה שהוא ניהל, נדמה לי במכונית, עם העוזרת שלו.
היו שם סוכריות, והוא אמר לה בערך כך:
איך את אוכלת סוכריה? את שוברת אותה קודם? את מוצצת אותה עד שהיא נמסה ונעלמת? את מרסקת אותה ומוצצת את רסיסיה? הו, אין לך מושג מה סוכריה יכולה לספר על אישיותו של אדם, אילו תכונות היא יכולה להסגיר...
האבחנה הזאת הושתלה לי במוח, ומאז כל אימת שאני מכניסה לפי סוכריה אני חושבת על דבריו, ומה אומרת עליי הדרך בה אני מטפלת בסוכריה.
לא דברים טובים.
חיפשתי על הסדרה. לא חשבתי שאמצא משהו.
טוב, נו, אני מפגרת לגמרי. לא ראיתי את הארי פוטר, גם לא קראתי.
כאן על המפצח
והנה תמונה של מי שהיה מושא חלומותי לכמה שבועות:
פוליטיקה
לא מעניין.
המקום הזה הוא בית משוגעים, ואף אחד פה לא פועל לטובתנו.
כל אחד בעצמו, כעצמו, לעצמו ומעצמו.
גם המנהיגים וגם העמך.
קרבו שלי
מתגעגעת אליו בכאב גדול.
הכל השתנה מאז לכתו.
כלב מתוק וחסר אונים שכמותו.
כל כך חבל לי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
