| 10/2007
מפקיעין למטה, ומחמת גדר למעלה
רגע, קודם אני צריכה לדבר קצת על עניינים אחרים.
הכותל
היום שמענו סופסוף חידוש.
ועידת אנאלופיס ממשמשת וקרבה, והרי אנחנו פלשתינים, אז הגיע הזמן לחרב את מה שבלאו הכי לא ייצא ממנו שום דבר. למה לקחת צ'אנסים? קודם נחרב ליתר ביטחון. כי נו, לך תדע. הישראלים והאמריקאים ועוד כל מדינות האזור, כל החברה' האלה עוד יכניסו אותנו לאיזו מלכודת שלום שלא נצא ממנה בלי איזה אינתיפדונת סמלית, לא ככה?
אז יללה, קדימה: הכותל, כאילו? שלנו!
נרשה לכם לפלחן שם, כי אנחנו נדיבים ונאורים. אבל הוא שלנו.
והנה בהבל פה אחד חיסלנו את אנאלופיס. נגמר הסיפור.
למה? כי אנחנו פלשתינים.
זה התפקיד שההיסטוריה הפקידה בידינו. להחריב כל דבר.
עכשיו אני נכנסת לתמונה, טוב?
אני אגיד את האמת, ואני יודעת שלפחות 3-4 מנויים ישר יעזבו אותי, אבל קודם תקראו ורק אח"כ תעזבו, טוב? הנה:
מצדי, מתוך מעמקי לבי, אפשר לארוז את כל ירושלים, כולל הכותל, ולהכניס לי אותה לרקטום, לאָנוּס, לחלחולת ולמעי הגס. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל בגוף שלי כל אלה הסתדרו פחות או יותר באותו אזור, אז אפשר. ממש לא מעניין אותי שום דבר שקשור לקדושה, לדת, לבית המקדש ולשום דבר שאותיות השרש שלו הוא ק.ד.ש. באמת.
רק שני דברים מונעים ממני לדחוף את העיר המשוגעת הזאת לישבני.
הדבר הראשון הוא הזלזול שלהם במי שירושלים כן חשובה להם, חוסר הכבוד, הגרגרנות, הרעבתנות, החטפנות, התפסנות. לא שאנחנו פטורים מהתכונות האציליות האלה, אבל כשזה נוגע לפנאטיות דתית, ראבק, מי כמוכם יודע מה זה. למרות שכאמור, המטרה היא להרוס את השיחות הדביליות האלה עוד בטרם התחילו. לא הכותל חשוב פה. אבל עצם החוצפה מעצבנת אותי. אז כבר אני ישר מיד בעד הכותל המזדיין הזה.
הדבר השני הוא החפירות. אני לא מוותרת כל כך מהר על מה שיש מתחת לירושלים.
כמו שאני מתעבת את ירושלים, ככה אני אוהבת את המתחת לירושלים.
אז זהו. הלכו השיחות. נשארה ירושלים המזדיינת.
היא תקיז עוד הרבה דם קדוש מכל מי שהיא חשובה לו וגם ממי שלא.
גדולות ונצורות עוד נכונו לה בתחום ההמטולוגיה.
ליברמן
אני יודעת שביבי השתלט על קו המוצרים "אני אמרתי קודם", "אני אמרתי מזמן" ו"אני ידעתי לפני כולם", אבל בכ"ז תרשו לי איזה "אני אמרתי קודם" אחד קטן. כבר במערכת הבחירות הסבתי את תשומת לבו של מי שרצה לשמוע אותי שליברמן הרבה יותר גמיש והרבה פחות קיצוני מכפי שהוא נתפש. כתבתי את זה בבלוג הבחירות של YNET, וכולם התנפלו עליי. עכשיו הוא מוותר על שכונות בירושלים. אז אני אמרתי קודם.
עכשיו פקיעין וכל זה
תומס נסע לשבדיה שלשום, ואת הימים האחרונים בילינו בגליל ובגולן. די הרבה ימים הקדשנו לצפון.
נסענו על כביש הצפון הישן, וראינו את בינת ג'ביל ואת הכפרים שלאורך הגבול. במבט ראשון לא רואים כלום, סתם בתים מסוידים. במבט שני רואים שכל בית הוא חדש, וטבול בהררים של הריסות הבית שהיה שם קודם. איזה פרויקט הריסות עשינו שם! ממש מרשים. מה לעשות, כאלה הם הערבים. לא מפנים את פסולת הבניין. בונים בית, ובמקום פרחים ודשא מסביב, יש להם הריסות מסביב. עניין של אסתטיקה אתנית אני משערת.
או אולי הם שומרים על ההריסות כמו שהפלשתינים שומרים על המפתחות של הבתים שהיו להם עד 1948. למזכרת, ולתפארת המסכנות הנצחית. הם עוד ידרשו פיצויים על הבתים האלה. נראה, אולי בעוד 60-70 שנה.
עוד יותר מרשים לראות את השדות שלהם, ממש בצמוד לגדר המערכת. השדות נראים בדיוק כמו השדות של אבותנו הגרגשים, החיווים והאמורים. רצועות צרות וארוכות של גידולי בעל או שלחין או משהו, מגודרות בגלי אבנים לכל אורכן, ממש כמו אז, בימיו הטובים של התנ"ך. כאילו, לפני שהמציאו טרקטורים וכאלה? לפני שנהיו מכונות ומנועים? ככה.
אוי אוי אוי, ערבים זה עם... מה אומר ומה אדבר. עם עם.
נסענו גם לאורך גדר המערכת עם ירדן עד חמת גדר (המערכת) ואח"כ ראינו את סוריה ביי נייט. דווקא מרשים, והרבה יותר מואר ממה שהיה שם לפני כמה שנים. נקודה לציין: הם מתרבים והשמועה על היות החשמל הגיעה עד אליהם. אהה.
פגשנו עדר חזירי בר מרהיב, תנה חמודה שרצה לפני המכונית באלומת האורות לאורך 200 מטר, עוד תן שמת מסקרנות לדעת מי אנחנו ומה עובר עלינו ונעמד ורחרח והתלבט קשות, ובסוף נכנע לדחפי החיים הקדמוניים שלו והסתלק בעצב גדול, ועוד חזיר גדול ושמנמן שעמד לו בחושך ליד מטע משהו, כנראה תפוחים, וברח כשראה שהמכונית מתקרבת.
חבל שהם כל כך פוחדים, כי נורא רציתי לחבק אותם ולנשק אותם ולהגיד להם כמה אני אוהבת אותם.
אבל רק עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר. והעיקר הוא כביש אחד שיורד מפקיעין לכפר הערבי שלמרגלותיו, רמה או נאחף או משהו, ועוד כביש אחד שעולה מחמת גדר אל מרומי רמת הגולן.
אני חולה בפחד גבהים קיצוני, שהולך ומקצין עוד ועוד ככל שאני מתקדמת אל עבר סופה של השהות המקוצצת הזאת כאן, עלי אדמות. עכשיו צריך להבין מה זה פחד גבהים. זה לא פחד למות וזה לא פחד שיקרה לי משהו נורא. זה לא פחד שהולך משום מקום במוח שאפשר לדבר אתו אל שום מקום אחר במוח שאפשר לדבר אתו. זה פחד שעומד בפני עצמו. פחד עצמאי ובלתי נשלט. אימה שחורה. חרדה גדולה. תחושת מצור וחוסר שליטה ופחד פחד פחד.
זאת הסבה שאין מצב שאני נוסעת לשוויץ או למקום הררי, אין מצב שאני עולה על גלגל ענק, אין מצב שאני עומדת על מרפסת של בית גבוה ומביטה החוצה. אין. לא יקרה. בטיסות אני לוקחת כדור פסיכיאטרי שהישגתי ממישהו, ונרדמת. עד שאני נרדמת אני מחזיקה במושב חזק חזק ומתחננת בפני כל מי שיושב מלפניי מאחוריי ומצדדי שיגידו לי שהכל בסדר ושאנחנו לא נופלים. הפחד לוקח את הבושה. אין בושה, בפחד גבהים. אין בושה.
ודווקא בטיול הזה פעמיים נכנסתי למלכודות גובה קטלניות מבלי דעת. לך תדע שהכביש מפקיעין למטה הוא כביש מוות, עם תהומות מכל הצדדים ועם אוטובוסים שבאים מולך כל הזמן כשאין, ואני אומרת פה באחריות שאין, מקום לשני כלי רכב שאחד מהם הוא אוטובוס על הכביש הזה.
אותו דבר הכביש מחמת גדר לרמה.
שני הכבישים האלה ניחנו בעוד תכונה משובבת נפש: אחרי שנכנסים אליהם ומבינים שטוב לא ייצא מזה, אי אפשר להסתובב ולחזור. חייבים להמשיך עד הסוף. ככה. אוטובוסים מכל הצדדים, מכוניות אחרות גם, תהומות פעורים מתגלגלים בצחוק חלול לאן שתפנה, ואין פוס.
תומס נוהג.
הכביש הראשון היה פקיעין, ואני מיד התכופפתי והתחלתי לצעוק. תחזור! תסתובב ותחזור! ואני כמעט שוכבת על הרצפה ולא מרימה את הראש. הידיים מזיעות לי ואני נאחזת בכל מה שלידי, אבל לא בתומס, כי הוא מקור החיים, הוא התקווה השבדית הגדולה, בלעדיו אני לבדי על הכביש. אסור לגעת בו. המסכן הזה לא ידע מה קורה, ומרוב שהוא רצה לעזור, הוא ניסה להרגיע אותי וללטף לי את הגב או היד או משהו. מה שמיד גרם לצווחות בלתי נשלטות להיפלט לי מהגרון, כי אם הוא מלטף אותי אז כמעט בטוח שהיד הזאת לא על ההגה.
אל תיגע בי!!! תחזיק את ההגה! אל תסתכל עליי! אל תוריד את העיניים מהכביש!!!!!
בין הבושה לפחד - הפחד לוקח. בלי להתאמץ.
ככה זה נמשך, בעינוי שטני עד למטה.
את הכביש במעלה הגולן מחמת גדר עשינו כשאני יושבת מאחורי תומס, והבן שלי שהצטרף אלינו בינתיים, יושב לידו. כשהבנתי ששוב נלכדתי בפח יקוש של עליות עם תהומות ואוטובוסים, נשכבתי על הרצפה מאחורנית ונאנקתי.
תחזור, תומס. טרן אראונד! גו באק, תומס!
אין גו באק. אין. אי אפשר. הכביש צר ויש אוטובוסים שמתגלצ'ים עלינו מלמעלה.
הבן שלי יושב ולא מאמין לבושות שאני עושה. בחיים הוא לא ראה את זה לפני כן.
אני מקופלת לשניים וגונחת במושב האחורי, ואז הוא אומר, התומס המטומטם הזה: איטס ביוטיפול! ד'ה וויו איז סו ביוטיפול!
אני מזיזה את הראש טיפה, לשבריר שניה, ורואה שתומס מביט לו בנחת בנוף.
הוא נוהג על כביש של מטר וחצי עם משאיות ואוטובוסים ותהומות מהגהינום שרק מחכות לו שיעשה טעות, יש לו אשה היסטרית בעיצומו של התקף אימה מטורף מאחורנית, והוא - הוא מביט בנוף המרהיב.
שאגה איומה נפלטת לי ממיתרי הקול:
דונט לוק! דונט לוק!!! ג'סט לוק אט ד'ה רואוד!
לא מזיז לו מי יודע כמה. גם הוא וגם הבן המפגר שלי נהנים מהרי הגליל ומבקעת הכינרת הארורה הזאת.
שעות לקח לי להירגע מכל אחת משתי החוויות האלה.
שעות.
אני חושבת לעצמי איך האיש הזה ממשיך לאהוב אותי כבר עשר שנים. בו'נה, עשר שנים זה כבר לא צחוק!
זה לא כאילו שיש לי לתת לו איזה פיצוי תמורת הפחדים וההתנהגות הפרועה בכבישים, אני לא נראית משהו אם לנקוט לשון המעטה עדינה במיוחד, אין לי כסף, ובעצם אין לי מה להציע.
לך תבין.
לי יש פחד גבהים ולו יש מחלת נפש שמתבטאת בהתאהבות בכוניפות זקנות.
פחד גבהים לוקח.
זהו. אח"כ היה נחמד. נתקענו בחושך בבוץ שבחיים לא ראיתם דבר סמיך כזה, ושני הגברים שלי התפשטו ממכנסיהם ומנעליהם, ובתחתונים וחולצות פשוט הרימו את המכונית מהבוץ כשאני נותנת בגז ברברס.
עד היום לא היה לי זמן לנקות את המכונית, והיא נראית כאילו מישהו גדול מאד חרבן עליה.
אח"כ תומס נסע לשבדיה, ואני חזרתי לשגרת העבודה.
וזה חותם את הפוסט החודשי שלי.
נשיקות לכולכם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
