| 11/2007
עוד על אפריקה, עוד על יאיר לפיד וגם על השפה העברית. גם נשים ואלימות.
שדות כותב בעיקר על הפרופיל היפה של אפריקה, ובאמת יש לה פרופיל אחד יפהפה.
כאן יש לו הפניה לאפריקה השניה.
שווה לכם לדפדף בבלוג שלו. יש שם אוסף מרהיב של תמונות מאפריקה, נפלאות ומופלאות.
כתבתי בתגובות שאני מעמיקה את הידע שלי באפריקה, ובתור התחלה קראתי ספר שמנמן ומרתק בשם:
The state of Africa
שנכתב בידי:
Martin Meredith
בכל פעם שנאלצתי להיפרד ממנו כי נעצמו לי העיניים, זאת היתה טרגדיה קטנה.
עברה שנה, לא?
אז הנה אני יכולה שוב לכתוב על יאיר לפיד.
לא, כי הבטחתי ששנה אני לא כותבת עליו.
וכבר אז ענתה לי אחת המגיבות שגם היא מרגישה כמו מיעוט נרדף כי היא אוהבת את לפיד.
לאהוב את לפיד ולעשן בימינו זה כמו להיות צועני הומו בימי הנאצים.
בדיוק יצא שעכשיו הוא התמנה למגיש יומן ששי של ערוץ 2 והעולם כמרקחה.
גם בלוגרים וגם עיתונאים, גם מבקרי טלוויזיה וגם מלחכי פרסומות, גם בעלי טורים וגם כל מיני אורים וגם תומים כולם מחרפים ומגדפים אותו, כולם מדברים בגנותו ללא הרף, ובלי לעשות חשבון למה שיקרה להם בעולם הבא.
הוא לא עיתונאי, הוא מותג, הוא פרסומת, הוא יפה מדי, הוא שרירי מדי, הוא לא יודע אנגלית, הוא לא מבין כלום, הוא מלקק לצופים ומוצץ למרואיינים, הוא הון-שלטון-עיתון, הוא לא שווה כלום, לקחו אותו בשביל הרייטינג והוציאו להורג את העיתונות הלוחמת והחתרנית, הכל כבר נהייה רייטינג והתקשורת ירדה לזנות.
והכל למה? כי יאיר לפיד ינחה את יומן ששי של ערוץ 2.
כולנו יצאנו מטומטמים זבי ריר.
לא רק לפיד, גם אנחנו לא מבינים כלום. אנחנו כל כך טפשים שאנחנו רק רוצים לראות את לפיד האהבל כי הוא כל כך יפה והוא מוצץ לנו כל כך טוב, ובגלל זה אנחנו מוכנים לוותר על תקשורת ראוייה לשמה (שהבלוגרים ובעלי הטורים והאורים מייצגים אותה). אין לנו לא כלים ולא יכולת עצמאית להבחין מה אמתי ומה מזויף, מה בעל ערך ומה קליפה ריקה. אנחנו הילדים המפגרים של העולם שיושבים מהופנטים מול הטלוויזיה ולא מסוגלים לשפוט.
רק הם יודעים מה איכות ומה זבל, והם יגידו לנו.
הטיעון שלהם הוא כזה: יאיר לפיד מביא רייטינג, רייטינג בא מהמון מפונק ונבער, לכן לפיד הוא אופיום להמונים. או אולי זה להיפך? לפיד הוא אופיום להמונים, ההוכחה היא שיש לו רייטינג, ורייטינג זה המון נבער.
מצד שני מנהלי ערוץ 2 (או שמא זאת חברת החדשות של הערוץ? אני לא מבינה כלום בזה) הם חבורת שיילוקים כרסתניים ומרושעים. הם ישליכו אלינו את יאיר לפיד כמו שמטפלת מותשת זורקת סוכריות לתינוק שבמשמורתה. יללה, קחו, קחו ותסתמו כבר. העיקר תנו לנו לעשות כסף כסף.
אתם בלאו הכי לא מבינים מה טוב.
ברכות מקרב לב ליאיר לפיד על המינוי, עוד יותר ברכות על כל הכסף שהוא יקבל, הוא שווה כל אגורה, וכסף זה כיף. שיעשה חיים ושיהיה לו כל טוב.
למה? כי הוא מביא צופים, וצופים זה הסחורה שצריך להביא.
טלוויזיה בלי צופים זה כמו בלוגרים ובעלי טורים בלי קנאה ירוקה ומקציפה, בלי רשעות ובלי צרות עין ואופקים.
אוי עברית
אפשר להוסיף את העברית לנושא אלימות נגד נשים. אונסים אותה ומשחיתים את פניה בלי חשבון.
מה זה הדבר הזה תגידו, "תודה שטסתם אשקיע", "תודה שטלפנתם ביטוח עשיר" "תודה שנסעתם מגד"? מה זה?
מישהו אי פעם אמר לחברו: היום אני נוסע לבאר שבע והחלטתי לנסוע רכבת?
מישהו אי פעם שמע: טלפנתי רינה, היא לא ענתה, אז ישר טלפנתי אמא של רינה, והיא טלפנה אבא של רינה , ואמרה לי שרינה בבית?
מישהו קרא באיזה מקום: הוא טס חברת תעופה חדשה, ואחר כך טס כדור פורח?
אולי יוסיפו גם "תודה שהשתמשתם מחשב"? "תודה שגלשתם אינטרנט"?
אם מישהו רוצה הסבר דקדוקי, אז מדובר בשלושה פעלים יוצאים בעברית. פועל יוצא זה פועל שצריך לשים בינו לבין שם העצם מילת יחס או אות יחס כדי להשלים אותו: הלכתי ברחוב, נסעתי בקורקינט, טסתי במטוס טלפנתי לכושלהאמא של רינה.
זה בניגוד לפעלים עומדים שלא צריך להוסיף כלום בינם לבין השם (אפשר להוסיף את המלה "את", אבל אין חובה, והיא לא נחשבת למילת יחס. תשאלו את בן גוריון): (לא) אוכלת פלאפל, פיזרתי יותר מדי מלח כי אני מאוהבת, (ממש לא) לבשתי חולצה צמודה.
אבל אנחנו מעתיקים מאנגלית אם צריך או לא, אם יש טעם או לא, אם זה בכלל הגיוני או לא.
"זה מרגיש לי" "זה עושה היגיון" ויש עוד המון כאלה - זה לא עברית.
זה אנגלית.
ולבסוף, אלימות נגד נשים
אתמול בפעם הראשונה בחיי חששתי שיעשו לי משהו רע. זה נהיה כל כך באופנה לכסח לזקנות את הצורה, שכבר לא ידעתי מה לחשוב. לא שאני ישישה כזאת, אני עוד לא בגיל שממש עושה חשק לנפץ לי את הגוגולת, ואני גם גדולה וג'ינג'ית וזקופה ויש לידי שתי כלבות די גדולות, ובכל זאת. חששתי. עובדה.
היה בערך 10 בערב, וניסיתי להוציא כסף מהבנקומט פה, בדרום תל אביב.
הוא לא נתן לי כי הוא התעקש אתי שאני אקח דולרים. רק דולרים.
לא רציתי. ניסיתי שוב, והוא שוב התחיל עם החוכמות שלו.
אז פניתי ללכת, ואז פתאום עמדה לידי חבורה של חמישה חברה' גדולים בני 17 בערך. זה שהם היו כושים לא העלה את הסיכוי שיקרה לי משהו, אבל זה נראה עוד יותר גרוע.
מה?!
היה לילה!
הם צעדו אל עברי, ושאלו אם הבנקומט פועל.
עניתי תוך כדי הליכה, כשהארנק בידי, שהוא נותן רק דולרים, והמשכתי ללכת בשקט.
כמעט שרקתי, אבל לא שרקתי.
הם התגודדו בעניין סביב הבנקומט, ושכחו מקיומי מיד.
החלטתי שמהיום אני יוצאת עם הכרטיס אשראי בכיס וגם כסף בכיס.
לא יתפסו אותי עם משהו ביד ששווה לערוף אותי בשבילו.
לאן הגענו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
