| 11/2007
וכל השאר היסטוריה
לפני שאני צוללת אל תוככי טבורי שוב, אני רוצה לספר משהו מסוים על מה שקורה בעולם הפוסט מודרניסטי.
כל הפוסט- הזה, אומנות פוסט-מודרנית, פוסט עיתונאות, פוסט-היסטוריה, הוא מושג שתפקידו להסתיר את המלה "אגו".
בכל פעם שנתקלים במלה פוסט-משהו, זה אומר שמדובר באגו-משהו. בעצם חוץ מאומנות פוסט מודרנית אולי, בעיקר כי אני לא יודעת מה היא בדיוק.
אבל משמעות המושג פוסט היסטוריה היא שלכל אחד יש ההיסטוריה שלו, והיא לגיטימית באותה מידה כמו כל השאר. או, במלים אחרות, מציאות זה לא מה שחשבתם, והיא לא ממש קיימת. את הסכסוך הישראלי ערבי אפשר להציג איך שרוצים. מה שהערבים מספרים נכון באותה מידה כמו מה שהיהודים טוענים.
עיתונאות פוסט-ז'ונליסטית זאת עיתונאות שויתרה לגמרי על מחויבותה כלפי העברת מידע, ועיקר עיסוקה בהעברת רגשותיו/חוויותיו/תהפוכותיו של הכותב. היא כתובה בגוף ראשון, והיא לא חייבת לאף אחד כלום. זה לא אומר שהיא בהכרח בלתי הוגנת או שקרית, אבל זה מעלה את הסיכויים לכך. נחום ברנע, עיתונאי ערכי וחשוב והגון, הוא עיתונאי פוסטי כזה, לדוגמה. כל תרבות הבלוגים היא תוצאה של ראיה פוסט-מודרנית על כתיבה. התהליך שבסופו של דבר גרם לעיסוק מוטרף, למשל, בקשר בין יצירה ספרותית כלשהי לבין הביוגרפיה הפרטית-אישית של הסופר, הוא דוגמה טובה. יצירה ספרותית מזמן כבר לא נשפטת על פי משקלה הסגולי לכשעצמה, אלא תמיד בהקשר של מי שכתב אותה ובאיזו ביצה בדיוק דגדג לו כשהוא כתב אותה.
אבל כשמדובר בתחום ההיסטוריה, שהיה מקובל עלינו תמיד כחקר רציני ומעמיק שמטרתו לברר מה באמת קרה בעבר, יש לגישה הזאת השלכות מרות.
זאת היתה ההקדמה.
אני לא יודעת מי פה מעורבב מספיק ביהדות ארה"ב ובמה שמתחולל בה. גם אני לא ממש יודעת הכל עליה, אבל את השערוריות שפורצות שם אני מכירה קצת. אחת השערוריות האחרונות היא מאמר שנכתב בידי שני פרופסורים מכובדים ונודעים למדע המדינה, וולט ומירשאימר Mearsheimer & Walt.
שני החברה' האלה כתבו מאמר שטוען שליהודים שבוחשים במסדרונות השלטון האמריקאי יש עוצמה אדירה, והם גורמים לאמריקה לנהוג בניגוד לאינטרסים שלה, ובהתאם לאינטרסים של ישראל. קמה מהומה בקרב יהודי ארה"ב, והתחילו שם אינספור דיונים וויכוחים. הפרופסורים המכובדים הבינו שיש פה בוננזה מתחת לתחת שלהם, ומיד כתבו ספר על בסיס אותו מאמר, ונהיו מיליונרים תוך כלום זמן.
בסוף החלטתי לקרוא את המאמר. טוב, נו, חשבתי לעצמי. שני אנשי אקדמיה כאלה חשובים מעלים טענה, היא בטוח מנומקת היטב, וצריך לשמוע מה הם אומרים.
האמת היא שלא האמנתי למראה עיניי. חשבתי שאולי אני קוראת משהו מקוצץ, מין תקציר או תמצית של המאמר.
אבל לא. שני תלמידי חכמים חשובים, ממיטב האוניברסיטאות של ארה"ב כתבו מאמר שלם ודי ארוך מבלי לטרוח לברר עובדות, מבלי להראות מקורות, בלי גיבוי ובלי שום התיחסות לבסיס העובדתי שעליו נשענת טענתם.
לא חשוב שהמוטבציה היא אנטישמיות טהורה, ולא חשוב שזה מאמר הסתה מהמדרגה הראשונה, ושאני מבינה היטב את תחושת המצור שירדה על יהודי ארה"ב. לא על זה אני רוצה לדבר.
הדבר הכי מעניין הוא החוצפה של פרופסורים למדעי המדינה לכתוב מאמר שלא נסמך על כלום, וממש לא משנה לי לצורך העניין אם זה מאמר נגד ישראל והיהודים או בעד התנועה לשיוויון האשה.
המאמר הזה הוא תוצאה ישירה של הגישה הפוסט מודרניסטית בהיסטוריה. זה התחיל עוד איכשהו רציני, כלומר יש כמה גרסאות לכל אירוע ועכשיו צריך לבדוק על איזה עובדות כל גרסה נשענת, וזה נגמר בפרסום של מאמר שאין בו אפילו רמז לקשר או למחויבות לעובדות. זה לא מאמר שנכתב ע"י פובליציסט או אדם פוליטי, שמותר לו לקשקש מה שבא לו כדי לקדם איזושהי מטרה, אלא על ידי שני פרופסורים מאוניברסיטאות מהשורה הראשונה בארה"ב. ואין בו אפילו מראית עין, אפילו העמדת פנים של הסתמכות על מקורות, לא ממשיים ולא מדומיינים. אין וזהו. זה מה שאנחנו אומרים, וזה הכל. תצטרכו לסמוך עלינו בכל מה שקשור לעובדות שעליהן אנחנו מספרים לכם.
אני מקשרת את כל הטרנד הזה גם לכישלון ההסברה הישראלית בעולם. כי לכל אחד מותר לבחור מה הוא יציג לקהלו, והוא לא חייב בשום אמות מידה שניתן לבחון אותן באובייקטיביות. בכלל, המלה "אוביקטיביות" הפכה למלה גסה, ויצא מכלל שימוש.
פרופסור יואב גלבר, לא יודעת מאיזו אוניברסיטה הוא, כתב על זה ספר שאולי אצליח לקרוא בשנות ה-30 של המאה הזאת.
אתם יודעים איפה אני אקרא את זה.
במקום שצריך בו מנורה קטנה...
בכל אופן יש לזרם הזה, זרם האגו השליט, השלכות מסוכנות ומרחיקות לכת, בכך אין לי ספק.
עוד נראה לאן הוא יוביל אותנו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
