| |
הֲגִיגַיִּל
הֲגִיגַיִּל מתחרז עם אביגיל. הברקה כזאת. דברים מעניינים יותר או פחות שראשי מקדיח. כי שבעים השנים הראשונות קצת קשות. |
| 12/2007
שדרות
זהו זה, נמאס לי משדרות.
נמאס לי מהבכיינות שלהם, מהתובענות שלהם, מהסחטנות שלהם, ובאופן כללי מההומואיות שלהם (סליחה, הומואים, מתה עליכם).
נמאס לי גם מאלי מויאל, שאני לא יודעת מה הוא רוצה בכלל.
מה הם חושבים לעצמם, תושבי שדרות ואלי מויאל שלהם, שיש מענה הולם שישים קץ לקסאמים אבל פשוט מתעצלים לנקוט אותו? שימגנו להם את כל העיר, ואז את כל הישובים מסביב, ואז את שאר הארץ?
כבר חודשים רבים אומרים לכם כולם שאין מה לעשות נגד הקסאמים.
היום אמר הרמטכ"ל שאפשר לכבוש את עזה, אבל זה לא יפתור את בעית הקסאמים, והאי-פתרון הזה גם יעלה בחייהם של המון חיילים (100 הוא המספר החם עכשיו).
אומרים לכם שוב ושוב שזאת בעיה שאין לה פתרון מעשי.
תפנימו.
תעזבו את שדרות, תתפטרו כמו שעשה ראש העיר שלכם, תעברו לתל אביב ותתחילו להתאמן באכילת סושי.
תחזרו לשדרות כשטילים אירניים עם ראשי חץ ביולוגיים יפלו על שדרות רוטשילד.
זה לא מהדמיון, זה כבר היה, רק עם טילי סקאד עירקיים.
מספיק כבר עם ההתבכיינות הזאת.
זה חלק מהקיום פה בארץ.
אנחנו במצב מלחמה, ויורים פה על יישובי ספר.
וגם על הערים הראשיות.
זה ככה כבר 60 שנה, מה אתם עושים כל כך הרבה רעש?
כל יישובי הצפון היו למרמס הקטיושות במשך שנים ולא שמענו כאלה צווחות.
הנגב היה קרבן לפדאיונים בשנות החמישים, יישובי הכנרת חטפו ירי קבוע מהסורים עד מלחמת ששת הימים.
כולם מבינים מה זה להיות מדינה קטנה מוקפת אויבים ובמצב מלחמה פעיל כל הזמן.
אני גם לא שומעת משפע הקיבוצים שמקיפים את שדרות וחוטפים באבי אביהם את היללות המעצבנות האלה.
ככה זה פה.
זהו זה.
לחיות פה משמעו לחיות תחת איום מתמיד של קסאמים או קטיושות או מחבלים שחודרים לישובים מהגבול, או מחבלים על גלשונים או אלה שבאים בסירת גומי באמצע הלילה ועורכים פה טבח קטן פה ושם.
אפשר גם לרדת מהארץ, ואפשר לנדוד בין הישובים ולבחור בכל פעם מקום שכרגע לא תוקפים אותו.
רק תפסיקו כבר עם הדרמה הקדושה שלכם ועם הטראומות והקינות.
כרגע נטפלו אליכם, ואם צה"ל היה יכול להפסיק את זה, הוא לא היה מחכה לצרחות שלכם.
אבל הוא לא יכול, מסתבר.
שיהיה פה שקט.
תחליטו מה אתם רוצים לעשות ואיפה אתם רוצים לחיות, ואל תהיו כל כך מסכנים.
נמאס.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
