| 1/2008
הודו לאל כי טוב ומאושר
אני לומדת עכשיו על הודו, ולאו מילתא זוטרתא היא (אין זה עניין של מה בכך, למתקשים בארמית).
הודו היא פרויקט פרויקט.
אני קוראת ספר שמן ומלא אותיות, ואני קוראת אותו לאט. הגעתי לשליש הספר, וכבר אני יכולה להגיד לכם שאני לא מבינה איך הודו מתקיימת כמדינה אחת.
היא חתוכה ומפוררת ומחולקת ומרוסקת לאין ספור רסיסים מכל זווית אפשרית, מכל בחינה אנושית.
דתות, שפות, כתות, מעמדות כלכליים, מעמדות חברתיים (קסטות), אזורים, תרבויות, מסורות. אין לזה סוף. כל חתך שתחתכו בה, מגלה מיד הרבה פיצולים, וכל פיצול כזה, אם תתבוננו בו בזכוכית מגדלת, מראה מיד תת-חלוקות, שגם הן מתחלקות.
מיליארד ומאה שלושים מיליון איש, מחולקים לקבוצות של ... עשרות אנשים.
קשה להאמין.
קצת נתונים סטטיסטיים:
שטחה של הודו ( 3,287,590 קמ"ר) הוא קצת יותר משליש שטחה של ארה"ב ואוכלוסייתה מונה קצת יותר מפי 3 אוכלוסית ארה"ב - מיליארד 130 אלף.
השפה הלאומית בהודו היא הינדית ושליש מהאוכלוסיה דוברת אותה. יש עוד 14 שפות רשמיות בהודו: בנגלית, תלוגו, מראתי, טאמילית,אורדו, גוג'ראטית, מאילאלם, קנאדה, אוריה, פונג'בית, אסאמסית, קשמירית, סינדהית, וסנסקריט. יש גם ניבים לא רשמיים כמו הינדוסטאנית שהיא מין עירוב של אורדו והינדית, ונפוצה מאד בצפון הודו, וזה מלבד אנגלית, שהיא שפת הממשל והמסחר בהודו למעשה.
80% מהאוכלוסיה בהודו הם הינדים, 13% מוסלמים, 2.3% נוצרים, 2% סיקים, ועוד מעט מדתות אחרות.
יש בה כמה וכמה גזעים, החל בלבנים פרסיים (הודו-אריים), דרך קשת של גוונים עד לכהים מאד (דראוידיאנים), ועוד כ-3% גזעים מונגוליים.
60% הם חקלאים. 12% עוסקים בתעשיה. 28% עוסקים בשירותים.
היא מורכבת מ-28 מדינות ועוד 7 שטחי איחוד. כולם הודים כי לכולם יש אזרחות הודית, אבל יש בה מדינות ומחוזות בעלי מאפיינים לאומיים לגמרי. שפה, מסורת, היסטוריה, טריטוריה כאמור. איך הם הודים? הם הודים וזהו.
גם אחרי שאקרא את כל הספר, אני לא אדע כמעט כלום על הודו. צריך לחיות בה ונסוע בה ולהתערבב באנשיה כדי להבין, וגם אז לא מבינים.
25% חיים מתחת לקו העוני. קו העוני שלהם. לא שלנו. זה אומר שבשבילנו כמחצית האוכלוסיה עניה.
החברה שלי יפה קוזלוב שלחה לי תמונות שהיא צילמה בטיול (הטרקינג) שלה בהודו. אלה תמונות מהצפון, אזור לדק הוא Ladakh שנמצא בין מערב הרי ההימלאיה לבין טיבט, והוכרז כשמורה של יונסקו. נמר השלג המתכלה גר שם!
איזה הרים, אמאלה.
ורואים את הנשים המונגוליות, כי הכל מעורבב שם עם טיבט.
וגם את הבנים השחרחרים.
וחבל שאי אפשר לשים את התמונות כאן בגודלן ובאיכותן המקורית.
כמעט כל מי שדיבר אי פעם עם בני הנוער הנבערים האלה שחוזרים מהודו ושבים להודו ושוב חוזרים, שמע מהם דברים דומים. הם נשבעים שלהודו הם תמיד יחזרו, שהודו היא אהבתם הגדולה לנצח, שלמרות שההודים עניים מרודים הם בעצם מאושרים, עובדה, רואים את זה, ואפילו המחלות שלהם זה לא נורא, רואים את זה בעיניים שלהם. עובדה. כששמעתי את המשפטים האלה בפעם השניה כבר חשבתי שזה חשוד. אח"כ הבנתי שמדובר במשפטים נלמדים, שאף אחד לא מפספס אותם.
זה הזכיר לי את כלי התקשורת בארה"ב בסוף שנות ה-80, שניסו להציג את מכת מחוסרי הבית שמתו ברחובות הערים הגדולות שם כאילו זה היה לב העולם השלישי, כבחירה אישית, חופשית ומאושרת של כל חסר בית שקפא למוות ברחוב. החלטה שלו. כך הם מעדיפים.
אותו דבר העוני והמחלות בהודו. הם מאושרים. הם חיים להם בשאנטי שלהם. הם מאמינים בגלגול נשמות. הם מקבלים את הדין באהבה. רואים את זה!
איזה דברי הבל. איזו אטימות מרושעת ורשעות אטומה.
מתוך הבטן המלאה שלך להציץ ביצורים אחרים סובלים ולפטור את זה במלים: הם לא סובלים. הם מאושרים. הם בשאנטי שלהם.
מה רע. זה הרי לא אתה סובל. אז אתה מוחק את זה מהתודעה ומאלבום התמונות שנערם לך במוח שלך, ואתה אומר שלא לא לא, הם מאושרים. כן, גם אלה וגם אלה, וגם ההם, שזוחלים שם וגוועים שם וגוססים שם.
מותר. מותר לכל אחד לקרוא לסבל של זולתו אושר.
זה הולך ביחד, אגב, עם בערות מוחלטת. אלה אנשים בוגרים שנוסעים לאחד המקומות המוזרים והמרתקים עלי אדמות, והם לא טורחים ללמוד עליו כלום. זה לא מעניין אותם. הם לא יודעים כלום על האנשים שחיים שם, והם גם לא רוצים לדעת.
הם נוסעים להודו כדי להיזרק בשאנטי על רצועת חוף צרה שם בגואה, או בסביבה. ואז הם נוסעים לדארמסאלה, כי... ככה. הם מכירים המון ישראלי שם. ולפעמים גם איזה דני או שבדית, או נורבגי או גרמניה.
אף אחד מהם לא יוצר אף פעם קשר עם הודים. אף פעם. הם לא מתכתבים עם הודים, הודים לא באים אליהם לארץ, והם לא יסעו אל החבר ההודי שלהם בנסיעה הבאה להודו. ולא תגידו דווקא הודים מוכי גורל, לא. חבר הודי נגיד משכיל. עורך דין. איש הייטק. בעל חנות. מישהו.
כלום. אין הודים באמת.
ההודי זה בעל המסעדה, בעל האכסניה, או איזה נותן שירותים אחר. והוא לא מעניין. אורח החיים שלו בתוך ביתו, בתוך משפחתו, החברה המסוימת שאליה הוא שייך, השפה שבה הוא מדבר, השאיפות שלו, החינוך שהוא נותן לילדיו, מערכות היחסים בתוך המשפחה, בין חברים, איך נראית חברות בין ההודים האלה שסובבים אותך... לא מעניין.
יש שם דניות ושבדים חסונים. אה, וגם ישראלים וישראליות, כמובן. זה מה שמעניין.
הם מכסים בערך מיליונית משטחה של הודו, ואפס מאוכלוסייתה. הם נוסעים לשם כדי להיזרק עם האירופאיים והישראלים. זה הכל. הודו זה חוף מקסים בשבילם. חוף. וגם הכל בזול.
והודו? אחחח, הודו זה צבעים! ריחות! קולות! ססגוניות כזאת לכל החושים! אחחח!
אני לא נוטרת להם טינה על הבערות.
על שני דברים יש לי בלבי עליהם: על אובדן הסקרנות, ועל היהירות שבה הם מתימרים לדעת על הודו.
אובדן הסקרנות הוא סוג של מוות.
אין חיים בלי סקרנות.
והידע שלהם על הודו נצבר מכך שהם נסעו לשם ושכבו 3 חודשים או חצי שנה על החוף בגואה. הם יודעים הכל, כי רואים שההודים מאושרים. גם אלה עם הצרעת. גם הטמאים. גם העניים שחיים בפח הזבל שבפאתי הערים.
הם יודעים הכל. כי רואים.
ישר רואים.
יש לי עוד משהו שלוחץ לי, אז אולי בקרוב אני אטריד את מנוחתכם שוב.
אבל אח"כ - מבטיחה להניח לכם ליותר זמן.
נשיקות!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
