| 1/2008
שבת בבוקר
הבית נקי. ריחני.
המצעים הלבנים, המעומלנים, המגוהצים מרשרשים על העור.
צלילים של באך חודרים לכל פנה.
ריח של ציבע'לע* ממלא את הסינוסים. מתערבב בקונצ'רטו האיטלקי של באך. או אולי בשאקונה שלו, מעובדת לפסנתר. או במשהו אחר שלו. תמיד באך.
צעדים מהירים מתקרבים ומתרחקים.
כל כך מהירים וצפופים ורצופים שקשה להאמין שהם בסך הכל של אשה קטנה מאד.
היא לובשת סינר ומתנייעת כמו ננו-רובוט בין המטבח ל"הול", שהופך עכשיו לחדר האוכל.
אם אני מפרידה רק מילימטר בין העפעף העליון לתחתון של עין אחת בלבד, היא נראית כאילו היא בכלל מעופפת, וכאילו התיקתוק הזה שצעדיה מפיקים הוא קול משק כנפיה הזעירות.
מדי פעם נשמע צליל שפשוף נעלי הבית של בעלה. גבר אטי, כבר תנועה, מהורהר, שקוע.
קול מגן העדן מתערבב במוסיקה של באך. קול עשוי מדבש טהור, מזון מלכות שקוף. קול כל כך מנעים, עד שהוא גורם לתחושה גופנית של עונג, כאילו כל בית החזה מתחייך לו. סופרן יפהפה ומדויק עד כאב של ילדה, שהפכה לננו-אשה, אבל הוא, קולה המושלם של הילדה, נותר אצור במיתרי קולה, ורק השתכלל ביכולות. לא בטיבו.
אני קמה, אני קמה.
ארוחת הבוקר כבר ערוכה ומוכנה.
ננו-אמא שלי מקבלת את פניי בלי חיוך. נו, נו, תזדרזי. ארוחת הבוקר מוכנה.
אבי היפה, חמור הסבר, חלק מעיתון השבת בידו, מברך אותי ב"בוקר טוב, דארלינג".
כך הוא קרא לי, דארלינג.
רגעים מכושפים של טרום החיים. של ציפה ברחם שאין בו פחד, ואין בו ספקות, ואין בו מאבקים, ואין בו תכניות, ואין בו חרדות.
ככה הם היו, השבת בבוקֶרים בבית בכלר.
ברחוב הסנה 9. כרמל מערבי. חיפה.
ציבֶּע'לֶע הוא מאכל עשוי מבצלים חתוכים דק, מטוגנים עם מעט מאד מרגרינה (אז השתמשו כולם במרגרינה. חמאה היתה מותרות), מעורבבים עם ביצים מקושקשות, קצת סוכר (פולנים, מה תעשו), קצת מלח.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
