| 2/2008
גראס
לקראת סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 עישנתי חשיש. זה נמשך כשנתיים. עישון אקראי שבאופן קבוע ועקבי הניב לי סיוטי פרנויה איומים. ובכל זאת, ניסיתי שוב ושוב. בסוף הבנתי שזה לא בשבילי, והפסקתי לנסות. אגב, דבר דומה קרה לי עם אלכוהול. בשתיית אלכוהול יש איזושהי כמות, שבה ההרגשה היא נעימה. אם ממשיכים לשתות זה הופך לסיוט, אם מפסיקים מתחילים לפהק ולרצות לישון. נמאס לי גם מזה די מהר.
היום אני שותה אלכוהול בערך פעם בשנה, חוץ מכוס בירה שאני שותה לפעמים עם ארוחה, אבל זה לא נחשב.
ובכן, אנחנו בפברואר שנת 2000.
כ-9 חודשים לפני כן אובחן בי סרטן השד. בקטנה. סרטן מפותח יפה וגם ותיק (10 עד 15 שנה הוא כבר נמצא בגופך, אמרה לי הרופאה) אבל חלש ואיטי וקצת מטומטם. בכל אופן אשה צריכה לעשות מה שאשה צריכה לעשות, ועשיתי. אני לא איכנס לפרטים אבל קיבלתי את כל השטרונגול. כימו, כריתה חלקית, עוד כימו והקרנות.
רואים למעלה פה את ה"עוד כימו"? זה היה דבר שבחיים לא חשבתי שיש. מדובר בסך הכל בשני טיפולים, אבל טיפולים אחושלוקה. אחרי הטיפול הראשון נשר לי כל השיער (שנשר רק חלקית בכימו הראשון, שלפני הכריתה) ונשאר לי רק עור על הראש. מהתרשמותי מסביב, נשים לא מתרגשות יותר מדי מכך שלא נותרת להן שערה אחת על הראש. הן מתרגשות רק מאיך שזה נראה, ולא מהתחושה.
אני קיבלתי את המגע הישיר של עור קרקפתי עם העולם הפתוח ברוח לא טובה. לא יכולתי לסבול את האוויר שנוגע לי בעור, ועל עצמים במצבי צבירה אחרים בכלל לא היה מה לדבר. לכן חבשתי מין כובע גרב שעטף לי את כל הגוגולת לאורך כל התקופה. איכשהו המגע עם הכובע הסרוג היה פחות טראומתי, או כך שכנעתי את עצמי.
חוץ מזה הטיפול חיסל את כל הכדוריות הלבנות שהיו לי. שני טיפולים, שאחרי כל אחד מהם חטפתי חום גבוה, והבדיקות דם הראו 0 כדוריות לבנות. אפס! לא נתפס. אז פעמיים נאלצתי להתאשפז בבידוד.
אז ככה. במצב הנורא הזה, החצי המום, חצוי המוחין שבו הייתי, תומס ואני מבלים לנו חודש ימים בחורף הירושלמי של שנת 2000.
ואז יום אחד תומס אומר: אני רוצה לנסות לעשן גראס.
הפתעה.
מדובר בסמלו הרשמי של יישוב הדעת, האחריות, הבגרות, הציות לחוק, וגם הסדר והניקיון.
מאיפה אני אביא לו גראס עכשיו.
אין בעיה, אני אומרת לבסוף. יש לי חברה שמעשנת.
החברה היא חני ז"ל, שאכן היתה מעשנת גראס על בסיס קבוע. היא גם היתה חולה בטרשת נפוצה, ולפני כשנתיים נפטרה.
חני שמחה מאד לספק את הסחורה, ונפגשנו בירושלים. היא נתנה לי קופסת גפרורים דחוסה בגראס, ואני הבאתי את המתנה הזאת לתומס.
הנה, בבקשה, אמרתי לו.
תומס בחור מסודר ומאורגן, ישר התישב, וחיפש באינטרנט מתכונים לגראס. הוא לא מעשן, ולא יודע איך מעשנים, אז צריך לבשל את זה.
הוא מצא לאושרנו מתכון שכלל הרבה חמאה ובננות, והכל מטוגן איכשהו עם גראס.
נחמד.
שפכנו את כל הקופסת גפרורים המפוצצת בעלים יבשים למחבת, ותומס בישל בדיצה וברון.
צילמתי אותו. הוא היה ממש שמח ונרגש.
ואז התישבנו לאכול.
חצי מחבת לכל אחד.
אחרי חצי שעה שבמהלכה לא קרה כלום, התחלנו לצחוק על עצמנו.
זה לא גראס, זה בטח פטרוזיליה או עשב גינה, גיחכנו לנו.
ואז באה המכה.
בום.
פתאום נגמר לנו המוח. המציאות התפוררה לפתיתי זמן ולחלקיקי מראות ולרסיסי שמע.
לא הכרנו האחד את השני, לא יכולנו לנהל שיחה, לא הבנו מאיפה אנחנו ולאן.
לא נעים לחיות בלי מוח, תאמינו לי.
הכל נקטע. הכל הדהד, שום דבר לא התחבר עם השני.
נתלשנו מהעולם.
הדבר היחידי שהיה ברור לגמרי לשנינו, היה שאנחנו כבר לא אנחנו, וכנראה שלעולם גם לא נהיה.
אני נתקפתי פראנויה, כמובן. ותומס נבהל למוות.
הוא רצה שזה ילך, שזה ייעלם, הוא רצה שהוא יחזור להיות הוא, ואם גם אני אחזור להיות אני אז בכלל הוא יהיה מאושר.
התחלתי לצלצל אל כולם.
חני נכנסה להלם כששמעה שאת כל הכמות האדירה הזאת צרכנו בבת אחת.
היא מיד צלצלה לחבר שלה, רופא, וחזרה אלינו והרגיעה. זה יעבור. אל תדאגו.
הבן שלי, שגם אליו צלצלתי ברוב ייאושי, התעלף כשסיפרתי לו מה עוללנו, וננזפנו קשות.
ואנחנו היינו משותקים מאימה.
אי אפשר היה להנות מכלום.
ניסינו לראות טלוויזיה, אבל הכל נקטע לאלפי חתיכות.
סתם שכבנו על המיטה, ופחדנו. אפילו לא הצלחנו להחזיק ידיים האחד לשני. הפחד היה גדול מדי.
בסוף נרדמנו. אני עם הכובע גרב שלי, ותומס בלי.
התעוררנו אחרי כמה שעות, והעולם המשיך לשטות בנו. כבר לא קטוע כל כך, אבל מאד לא מציאותי. הכל צף, הכל ריחף, הכל היה בלתי אמין לחלוטין.
לקח לחומר הזה עוד יממה שלמה לפנות לנו את השכל, ולהחזיר את עצמנו לעצמנו.
יממה של תחושה עמוקה שאנחנו לא באמת קיימים, לא ממש בחיים.
אני לא מצליחה להבין מה הכיף בחרא הזה, בחיי.
אני האחרונה בעולם שמוכנה להישמע כמו סבתא יוכבד, ואני לא מתנגדת לסמים קלים או קשים. אני אפילו בעד מיסוד הסיפור הזה.
אבל בחיאת, הרבה יותר נעים להיות בהכרה מלאה, להבין את הסביבה, להנות מהחושים, מהראציו, מההתגלגלות החיים, מההתפתחויות שרוחשות כל הזמן מסביב, ובעיקר מהיצירה המתמדת שמתרחשת במוח.
מה כל כך מדליק בלא להיות?
פייר, לא הבנתי.
דניאל מורגנשטרן מתאר את הטירוף ומתפקע מצחוק מהטוקבקיסט מחמלי. שימו לב לכובע גרב שלי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
