| 3/2008
על הקץ
טפשי אישי
מבחינות מסוימות, לא ממש חשובות, אני עוברת תקופה קשה.
מדובר במצבי הבריאותי ובפראנויות, ובשאלה הגדולה אם אני ניצבת בפני סוף חיי או לא.
זה לא נורא חשוב.
מבחינות אחרות, כן חשובות, אני המאושרת באדם. נפל בחלקי מזל כל כך עצום, שלא האמנתי בחיים שאזכה לו. באמת שלא. נולד לי ילד עם צירוף גנטי כל כך בלתי אפשרי, שזה מזכיר לי קצת את הפוסטמה ההיא שהציעה לברנרד שו לעשות לה ילד, כי הוא יהיה יפה כמוה וחכם כמוהו.
ואם זה יצא להיפך? שאל שו.
אז לי יצא כמו שהיא אמרה. התקבצו בו כל התכונות הכי טובות של שנינו, ובמקרה שלנו תכונות שמעולם לא באו לכלל ביטוי אצלנו. ילד רצסיבי לשני הורים עלובים. מזל גדול.
ויש תומס, שאהבתי אליו ואהבתו אליי בלתי מעורערות, לא מותנות, לא פגומות. קשר מוט על מוט. קשר דייגים. טוהר האהבה.
ויש עוד דברים. בעלי החיים שלי וגם כל השאר, למשל. היכולת להנות ממלים, מרכישת ידע, מניתוח עניינים. יש עוד דברים.
אפשר היה להעביר 60 שנה מבלי לזכות בכל אלה.
אם זה ייגמר עכשיו זה יהיה קצת עצוב, אבל לא נורא עצוב.
אני את שלי קיבלתי מהקיום פה.
תודה.
עוד טפשי אישי
אתמול הבן שלי סיפר לי איך אני בוחנת אנשים. הוא אומר שאני מתבייתת על מישהו ממקום בטוח, שהוא לא ירגיש, וסורקת אותו במשך כ-15 שניות בסקרנות עניינית, ואז מנתקת את מבטי ממנו, ומעבדת את הנתונים עוד שנייה או שתיים.
לא ידעתי בכלל.
פעם עמדה לידנו ברמזור מכונית ובה בחורה שמנה. החלונות שלה היו פתוחים והיא האזינה לאיזה שיר אהבה ים תיכוני מלא געגועים, והצטרפה לשירברוב רגש. אני העפתי בה את המבט ההוא כנראה, ונפשי יצאה אליה. היתה בה כזאת כמיהה, כזאת ערגה, כזאת בדידות. אמרתי לבן שלי שאני מרחמת עליה נורא. הוא זכר את זה.
כלב רוסי
לפני שנים נסענו פעם לזכרון, הילד שלי ואני. ליד המרכז הסתובבתי עם הכביש. נסעתי בהילוך ראשון, אולי 20 קמ"ש, נורא לאט. חלפנו לאורך גן ציבורי קטן שהיה שם. לפתע יצא מהגן בריצה כלבלב קטן, משהו כמו פינצ'ר, ונכנס לי אל מתחת לגלגל האחורי. בלמתי מיד, אבל הוא נדרס למוות בו במקום. הבן שלי זוכר את הריצה ההחלטית שלו. לא יכולתי לעשות שום דבר כדי למנוע את הזוועה הזאת.
בעקבותיו אצו אלינו מהגן בעליו, גבר ואשה. אני יצאתי מהמכונית מזועזעת לגמרי, וראיתי את הכלב המת בזרועות הגבר. הם היו עולים חדשים מרוסיה. את הכלב האהוב שלהם הם הביאו אתם משם. הכל קרה כל כך מהר, שהם לא האמינו שזה קרה בכלל. גכם אני לא. הבן שלי זוכר שהגבר התנפל עליי בצעקות, ואני זוכרת ההיפך, שזאת היתה האשה שצרחה עליי. אני רק בכיתי והתחננתי שיסלחו לי. זה שלא צעק עליי, שאני חושבת שזה היה הגבר והבן שלי זוכר שהאשה, ניסה להרגיע את השני, ולהסביר לו שאני לא אשמה.
מאז, בכל פעם שאני רואה רוסים עם כלב, אני נזכרת באסון הזה. גם בכל פעם שאני מגיעה לזכרון.
הם הביאו אותו מרוסיה. הם ניסו להשתלב בארץ חדשה, ביחד עם הכלב שלהם.
עד שבאתי אני לזכרון וקדחתי להם חור בלב.
הדור החדש
אתמול חשבתי על כל הטענות שלי לדור הצעיר. הם כאלה והם כאלה. הם בורים ועמי ארצות, הם חסרי סקרנות, הם אגוצנטריים ועיוורים, הם ככה והם ככה.
אבל הם, בעיקר הם, כיבו את האור בתל אביב לשעה. אני שכחתי לעשות את זה, אבל הם זכרו.
הם אוהבים בעלי חיים.
הם נלחמים נגד הוטרינר הרוצח ונגד הניסויים המפלצתיים בבעלי חיים.
ובמחשבה שניה אני אומרת, יצא הפסדנו בשכרנו.
שיהיו בורים ונבערים.
יותר טוב ככה.
מלחמת לבנון השניה
היום אני רואה את הכל קצת אחרת.
אתמול נסענו לשדרות, וראינו איך הם יורים קסאמים. עמדנו על גבעת החץ השחור והשקפנו על עזה, ופשוט ראינו שתי יציאות, ושמענו קסאם אחד נופל בקול נפץ.
חשבתי איזו מלחמה מוצלחת היתה המלחמה ההיא.
נסוגונו מלבנון ואז חטפו לנו פעם, ירו עלינו עוד כמה פעמים, חטפו לנו עוד פעם ובום - השתגענו. החרבנו להם את מחצית לבנון.
היגבנו כמו פסיכים, ונסראללה לא יחטוף ולא יירה שוב.
ההסכם לפיו הם לא יושבים עוד על הגבול היה מיותר, כי הוא לא כבר לא היה מנסה אותנו גם בלי זה.
הוא אמר את זה בפה מלא.
כל השאר היה יכול להיסגר פה בשקט. הרמטכ"ל, הקונספציה, הפשלות, הצבא - הכל היה יכול לעבור רוויזיה ורפורמה ושינוי ותמורה פה בפנים.
במקום זה הפכנו את הפשלות לעיקר, ולימדנו את המנהיגים שלנו שיותר טוב שיירו עלינו כל יום מאשר להסתבך עם עוד וינוגרד.
לימדנו גם את הערבושים שאנחנו מענישים את המנהיגות שלנו על כל העזה שלהם, ועכשיו הם יכולים להמשיך לירות עלינו בלי חשבון.
זה הפספוס האמתי.
סירסנו את המנהיגים של עצמנו, וחיזקנו את המנהיגות שלהם.
די. כתבתי מספיק.
אם מצבי הבריאותי מעיד על הסוף, אז חבל.
אבל לא נורא.
אם לא נתראה פה, נתראה שם.
היו שלום כולכם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
