| |
הֲגִיגַיִּל
הֲגִיגַיִּל מתחרז עם אביגיל. הברקה כזאת. דברים מעניינים יותר או פחות שראשי מקדיח. כי שבעים השנים הראשונות קצת קשות. |
| 4/2008
דיכוי הדיכאון
סליחה על כל ההשתפכויות האישיות.
זה ממש לא לעניין.
זה הפוסט האחרון בסדרה הנוראה הזאת, נשבעת.
אין לי מה לכתוב.
אני רק מרגישה שאני מוכרחה לטשטש קצת את הפוסט החולני ההוא.
המון זמן, 4-5 חודשים זה כבר נמשך, לא כתבתי את זה ולא סיפרתי ורק התכנסתי בכאב ובאימה.
בסוף כתבתי - וזה לא עשה לי טוב.
לא תמיד טוב לספר את הצרות, מסתבר.
הבעיה העיקרית היא שמשום מה, אולי האופטלגין, אולי הפחד, אולי הסינדרום עצמו, הובילו אותי לדיכאון של ממש.
אני לא עושה כלום המון זמן.
יושבת מול המחשב ולא עושה כלום. עוברת לחדר שינה ובוהה בטלוויזיה. מנסה לקרוא ולא מצליחה. ישנה. קמה. חוזרת למחשב.
זה לא אני זה.
אני הבנאדם הכי עסוק שיש בעולם הזה, וכמה שיש לי פחות חובות ככה יותר אני עסוקה.
עלה על דעתי ללכת לרופא למחלות נפש ולבקש משהו שיעמעם את הריק הזה.
אף פעם לא חוויתי כזה דבר ליותר מיום או יומיים. גם בתקופות ממש קשות.
פתאום אני גולם.
אולי בסוף ייצא ממני פרפר.
נשיקות
נ.ב. דיברתי היום עם בת דודה שהיה לה משהו דומה, לא ממש כזה, אלא דלקת איומה בפרקים, עם כאבים שלא הניחו לה לישון, והיא לא יכלה להתלבש בכוחות עצמה וכל זה. הרופאים לא יכלו לעזור לה.
אחרי שנה זה חלף כמו שזה בא. נעלם.
אז אולי עוד 5-6-7 חודשים זה יחלוף גם לי?
פתאום חדרה אליי תקווה קטנה...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
