| 4/2008
רוני
אני עומדת מתחת לצפצפה. אז ככה נראית צפצפה בת 30, אני חושבת לי. צפצפה מושקעת. אהובה. אני מסתכלת מסביב, ואין ספק - היא מלכת הגינה. היא ענקית, צמרתה פרושה על כל המדשאה שמתחתיה, יש לה עלים בצבע ירוק כהה מצדם העליון, וקטיפה לבנה עשויה מוך מצדם השני. באתי לבקר אותה כי שמעתי שרוני מת.
לא היכרתי את רוני באמת. לפני שלושים שנה הוא היה המורה שלי לקובול בבית הספר למחשבים. הוא משך את לבי מאד. הוא הקרין מין איכות עניינית, תבונה, אינטליגנציה, ואני רציתי להיות חברה שלו. לא חברה-חברה, אלא סתם רציתי את קרבתו. הוא היה בכמה שנים מבוגר ממני, עגלגל מעט, לגמרי לא "חתיך", וכבר אז היה נשוי ואב לילדים.
בהפסקות ואחרי השיעורים חגתי סביבו, אבל הוא לא גילה בי שום עניין מיוחד. הייתי צריכה להתאמץ.
בסוף הצלחתי להסב אליי את צומת לבו, והתחלנו לדבר.
היה לו חוש הומור עדין שהצחיק אותי מאד, והוא היה מורה מעולה.
לא זוכרת איך הגענו לדבר על הגינה שלי בתלפיות, אבל אז הסתבר שהוא ומשפחתו בדיוק עברו לאחד מפרברי ירושלים, וגם הוא גידל גינה, והיה לו עניין בנושא. אז הזמנתי אותו לראות את פלאי הגינה שלי.
רוני סייר לו ובחן את הפרחים והעצים שלי. היו בגינה המון גרניומים, וגם זנים שונים של יערת הדבש, וכמה צפצפות מזנים שונים, וגם ברוש אחד שחור צמרת.
מאחורי הבית היה צינור מתכת שסיפק מים לבית, ועליו נבטו עשר או יותר צפצפות חדשות.
מעניין, כי עד אותו ביקור של רוני גם אני לא שמתי לב למדגרת הצפצפות שהתפתחה לה יש מאין על הצינור.
"אני יכול לנסות לקחת אחת?" הוא שאל.
"בודאי!" עניתי.
הוא רכן ושחרר בעדינות את אחד הנבטים, ושמח עליו מאד.
הקורס במחשבים נגמר, ודרכנו נפרדו.
יצא לי לראות אותו כמה פעמים באקראי בשנים שחלפו מאז, ובכל פעם הוא היה צוהל לעומתי: "זוכרת את הגור צפצפה שנתת לי? אל תשאלי מה יצא ממנה. הצלחה גדולה!"
רוני עשה חיל, ומתוך שהייתי בעסקי מחשבים שמעתי על החברות שהקים ומיזג ופיצל, ידעתי שהוא מצליח מאד בעסקיו, ולא הופתעתי בכלל. היו לו האיכויות האלה של מי שיצליח בכל מעשה ידיו. אני גם בטוחה שהיו לו חיי משפחה מוצלחים ומאושרים. הוא לא היה מה"פיקחים" ההיפר אקטיביים האלה שמתכמנים את דרכיהם, לפחות לא כשהתחיל בדרכו בעולם העסקים בהיטק. הוא היה שקול וענייני, שקט וחביב במידה, ומאד נבון. אני לא זיהיתי בו שום רוע או תככנות, אבל לך תדע.
הוא נראה לי תמיד כמו איש שמזלו שיחק לו בעולם הזה. יש כאלה אנשים (ויש הרבה אנשים שרק נראים כך).
לפני חודש בערך נודע לי שהוא מת. סרטן, כמובן.
כל כך לא התאים לפרופיל הכללי שלו... (כאילו שיש כזה דבר).
אני לא מכירה את משפחתו. אז הלכתי לבקר את הצפצפה שנתתי לו אז, לפני 30 שנה, כשעדיין היתה תינוקת, ועכשיו היא מולכת בגינה שלו.
איחלתי לה אריכות ימים, והלכתי משם.
כשהגעתי אל פאתי היישוב עוד ראיתי אותה, נישאת אל על, חולשת על כל העצים והבתים מסביבה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
