| |
הֲגִיגַיִּל
הֲגִיגַיִּל מתחרז עם אביגיל. הברקה כזאת. דברים מעניינים יותר או פחות שראשי מקדיח. כי שבעים השנים הראשונות קצת קשות. |
| 8/2008
באד אייבלינג
לקליניקת סט. גיאורג פה מגיעים חולים סופניים מרחבי כל העולם. יש פה צוות מיומן ומנוסה היטב של רופאים, שמנסים לרפא סרטן בשיטות קצת אחרות, אבל לא נורא אחרות. מה זה אומר? כלום. אני משערת שאחוזי ההצלחה שלהם פחות או יותר כמו של כל שאר השיטות והגישות והאידיאולוגיות. הצלחות מוגבלות וכמעט כל כובד המשקל מושם על יכולתם האישית של החולים להבריא את עצמם.
אנחנו בחבל בוואריה, ואולי מחר אוכל לספר עליו קצת. עד עכשיו בעיקר הקאתי ובכיתי וישנתי תחת השפעת סמים משככים ומשכיחים ומרדימים ומאלחשים.
אני אפילו לא אנסה להיכנס לכל המערבולת של גרמניה ומוות והצלת חיים ומלחמת העולם השניה ויהודים ומשרד הביטחון (שמשלם למוסד הזה על הטיפולים שלו בחיילים חולי סרטן). לא רומזת ולא מתקרבת. אין שם שום דבר מעניין.
לגבי סרטן רע וקטלני יש לי דווקא כמה דברים שוליים להגיד.
ראשית, לא חשבתי שהיום עדיין מרגישים את המחלה עצמה. הייתי בטוחה שהכאבים והתחושות הרעות נובעים כולם מהטיפולים למיניהם. ניתוחים, כימו, הקרנות, משככי כאבים שגורמים בחילות ועוד כאלה.
לא מדויק.
המחלה הזאת בפני עצמה היא רעילה וארסית מדליקה ומזהמת ופוצעת ומועכת בדרגות מבהילות בסרטני "מאוחר מדי" מסוימים ואין מה לעשות נגד כל זה.
קצת כדורי נמנום וריחוף, ושיהיה פה שקט. מותר לילל קצת לפני השינה.
המראה החיצוני מתעוות, הפנים מתנפחים נורא (במקרה שלי אבל הוא לא היה מקור מי יודע כמה לגאווה גם לפני הפיאסקו הזה) אובדן המשקל מפחיד גם בהישמע המספר וגם בהיראות החורבן.
יש נחמה. בגילי ובמצבי - זה ממש מפסיק להיות כל כך חשוב.
פתאום. כן.
הפתעה.
חשבתי לעצמי היום שאני מוכנה לעסקת חבילה ממש נדיבה, שכוללת נגיד נכות סבירה, מצב כלכלי שמאפשר התמודדות מתקבלת על הדעת עם הנכות הזאת, גם עיוותים וכיעורים בדרגות שפויות, נגיד כך, ובתמורה אני רוצה:
לפחות 4 שנות חיים שמאפשרים יצירה
לראות את כנען באחד משיאי נסיקתו
את האחרון אפשר להחליף בלראות את כנען מכה שורשים
לראות ילד בריא ומוצלח לבני
להעביר את רוב הזמן עם תומס
לבלות את הזמן הפנוי שלא הופקע למטרות יצירה ומשפחה מיידית במחיצתם של החברים האהובים שלי, של כל מי שפתאום גיליתי אותם, את לבם הפתוח, את אהבתם הגדולה, את הרוך והחיכוך והחיבוק והנישוק והחפינה בידיים הרוטטות בניסיון להגן, ותוך סירוב לקבל את הדין שאני כבר מזמן הייתי מוצאת את עצמי מובסת וכנועה לפניו.
לא ידעתי שיש בעולם אהבה כזאת ומלים כאלה ועפעפיים מפרכסים כאלה ושפתיים אחוזות עווית כאלה.
לא ידעתי.
לא ידעתי שאני בזבזנית כל כך ושאני משליכה לכל עבר ללא תת דעתי על כך את המשאב היקר הזה, היקר מפז, האהבה.
לא ידעתי מה הוא הדבר שהכי חשוב להיוולד למענו. ובטח שלא ידעתי שזכיתי לכאלה כמויות ממנו.
ולקח לי חודשיים של התנדנדות כמו גולם ועשיית כלום עם כלום, להבין שאו הזומבית הזאת שנהייתי לוקחת אותי אתה לאן שהיא הולכת, ואנחנו יודעים לאן היא הולכת, או שאני מפתלת לה את הזרוע וגוררת אותה למחוזות שמאז ומעולם היו שלי. אני אמנם כבר מיצרת מחשבות ורעיונות, יש לי כבר הבזקים בהירים יותר מ"אז רק רגע, איך זה מתהפך מפה למוות ממש?", אני יושבת כאן מולכם וכותבת לי בבלוג, אני פחות מרחמת על עצמי... באמת דברים טובים קורים, ובעיניי הם הרבה יותר טובים משהמחלה הזאת רעה והרבה יותר חשובים ממנה. כי למי יש כוח לחיות בתוך המוות הוירטואלי הזה עוד לא-זוכרת-כמה-חודשים-הוא-הקציב-לי.
ואם אני נשמעת כאילו לקח לי להבין ולקח לי להשתלט ועד שהבנתי וכל הג'ון וויין הזה, אז זה לא מה שקורה במציאות.
החיים במציאות מופקעים ממך לטובת הציבור, ומי שינצח שם ינצח.
זה לא שאין לגמרי מה לעשות, אבל מה שיש לעשות הוא מעט ודל.
עיקר העשיה הוא בלרצות לעשות.
את התמונה הזאת מצאתי מסתתרת ממש מאחורי הרקה הימנית שלי אחרי שקונסואלה כבר מחקה לי איזה חצי ממנה לפחות.
ביקשתי שיזהירו אותה, את קונסואלה, שתפסיק מיד למחוק לי אותו.
נראה מה יהיה.
עכשיו מתחילה סופת רעמים ומבול גשמים ושמיים שחורים שנקרעים ללא הרף ע"י זרמי ברקים שנורים ומתבקעים לאורכם ולרוחבם של הרקיעים.
נקלעתי עם כנען לסופה כזאת בגן הציבורי הסמוך לפני כמה אמשים. אני מתחפרת בחצץכבהג לגלים של עגלת הנכים, והוא מחלץ ושולף ושולף ומושך החוצה ומתקדם עוד קצת בין השוחות. הסורים עקשנים גדולים.
לא ויתרו...
נראה מתי יהיה לי כוח להמשיך.
חזרנו היום.
לא יודעת לאן להמשיך מכאן.
אולי זה גם לא חשוב.
העיקר שלמוות אין מקום במשוואה שלי.
תודה לכולם על המלים הכל כך יפות.
סליחה על שאני לא מגיבה לכם בינתיים.
אהבה.
אהבה הרבה הרבה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
