הֲגִיגַיִּל

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את החלום הזה, שלעולם כנראה כבר לא יתגשם.

יש לי ראש ממשלה שאין לו בית משל עצמו. הוא גר בדירה שכורה בדמי מפתח. שניים וחצי חדרים. כמו שהיה לבגין.

כשמדברים אתו על כסף, הוא מקבל מבט אטום. הוא לא ממש מבין מה רוצים ממנו.

יש לו אוברדראפט קטן והוא לא מצליח לצאת ממנו כבר כמה שנים.

הכריחו אותו לתפור לו חליפה אחת לפגישות בחו"ל. אין לו סבלנות למדידות האלה.

יש לו שעון ש"ממלאים" אותו, השעון שהוא קיבל לבר מצווה. הוא מסרב להיפרד ממנו.

הוא כותב בעיפרון, ותמיד יש לו מחק ומחדד קטן בכיס.

מעניין אותו רק לקרוא את הדוחות של אמ"ן ולתכנן פיתוח ובניה בנגב או בגליל.

אי אפשר לעשות אצלו לוביינג, כי הוא לא מצליח לפנות לו זמן ביומן כדי להיפגש עם סטף או עם שטראוס. אין לו סבלנות אליהם. גם לא אל המתנחלים, גם לא אל כל שאר בעלי האינטרסים.

כשהוא כבר נפגש אתם, הוא תמיד מסכים עם כל מה שאומרים לו, אבל לא עושה כלום. זה לא מעניין אותו כל כך. זה עולה לו על העצבים, כל הטרחנות הזאת.

הוא קם כל בוקר עם תחושה איומה של אחריות. אחריות על המדינה, על האזרחים. אין לו רגע של בילוי נטו, של קשקושים חברתיים.

הוא לא מבין כלום לא ביינות ולא בנובו קוויזין. גם לא בגבינות עזים.

אני מתעוררת, כי ראש הממשלה שלי או קנה בית בכפר שמריהו ב-7 מיליון דולר, או נסע לאמריקה לתת הרצאות ב-100 אלף דולר להרצאה, או קיבל במתנה עט שאפשר לקנות תמורתו שתי מכוניות יד שניה במצב מעולה, או קנה עוד בית מכר עוד דירה, קיבל חווה פתאום בדרום הארץ, או בילה אתמול בערב עם המילארדר שהוא החבר הכי טוב של המיליונר שאתו בילה לפני שבועיים במסיבת קוקטייל עם שמפניות וצלופחים ממולאים בתאנים מבכירות.

זאת המציאות שלי כבר המון שנים.

לא הצבעתי לפרץ, אבל חשבתי שהוא הכי קרוב לזה.

וצדקתי, כמובן. אבל תמורת זה צריכים לשלם מצביעיו באובדן ההכרה שהוא לקה בה.

בגין, שמיר, בן גוריון, שרת, אשכול - אנשים אומללים שנשאו על כתפיהם את עתיד העם הזה, כאלה כבר לא יהיו פה.

הם יהיו או סתם חסרי יכולת ועניין לנהל את המדינה, או חסרי יכולת ועניין לנהל את המדינה וגם הדוניסטים פֶטישיסטים תאבי חפצים ורכוש.

שום דבר בעולם הזה, אבל באמת שום דבר, לא משעמם אותי כמו אוכל. כל מה שקשור במזון, תזונה, בישול והכנה, ובעיקר אכילה.

כדורגל, מכוניות, סריגה וריקמה, אופנה וטיפוח נותנים כולם פייט לא רע. אבל אוכל מנצח בלי מאמץ.

לא יאומן, אבל אנשים יושבים ואוכלים, במסעדות ובבית, ומדברים על אוכל. על האוכל שהם אוכלים הם מדברים. גם על האוכל שאכלו פעם. הם זוכרים אוכל! גם את הטעם, וגם את הריח, וגם את המרקם, וגם את הארומה. אני לא מעכלת את רוע מזלי בכל פעם שאני נקלעת לחבורה כזאת. לא מאמינה ששוב אני תקועה בתוך ים של מלים מתחום הקיבה והמעיים, שהאנשים סביבי מחליפים מתכונים, עצות, רעיונות, חוויות גסטרונומיות ורשמים על רטבים. חנויות הספרים כבר מזמן הפכו למעשה לחנויות לספרי בישול ואוכל. אמנם יש תמיד כמה ספרים של ממש שמעטרים את המוטיב המרכזי המרתק הזה, אבל ליבת החנות היא ספרי האוכל. וזה כמובן מעשיר את השיח המסקרן כל כך על אוכל, כי אז אפשר להוסיף לשורת הדיונים גם ביקורת ספרות מוארת על ספרי הבישול.

כשמישהו חוזר מבילוי, ואומר שהיה כיף ושהפסדתם, תדעו לכם שלא הפסדתם כלום: הם דיברו על אוכל.

כשאתם רואים שני אנשים יושבים וממתיקים סוד, מסכימים בהתלהבות זה עם זה, אין מה להסתקרן: הם מדברים על אוכל.

כשחבורה סביב שולחן פורצת בצחוק רועם, זה על משהו שקשור באוכל.

יש אנשים שנוסעים למקומות מסוימים בחו"ל בגלל האוכל שיש שם!

אי אפשר להאמין.

כזה טורח, כזאת מטלה.

מתחשק לי תמיד להעיר אותם.

יש פה המון אוכל, חברה', מתחשק לי להגיד להם.

לא צריך לחלום ולהזות עליו. אנחנו לא במצור ולא בתקופת רעב, בחייכם.

זה לא נושא לשיחה!

אין מה להגיד על אוכל.

אתם סתם משחיתים זמן יקר.

טעים או לא טעים וגמרנו.

נקסט.

אבל מה אני מבינה. יש להם מרקמים לדסקס, ארומות וטעמים להגג עליהם, זמן בישול ואש קטנה או בינונית להבהיר ביניהם.

מה אני מבינה.

דניאל מורגנשטרן היקר צייר את מה שחשבתי

זקנה, שמנה, מכוערת... את מי את מזכירה לי... נו...

מישהו האמין שיש כאלה באמת? זה לא נראה כמו סתם המצאה של מאיירי ספרי הילדים?