הֲגִיגַיִּל

סכנה קיומית - זה מה שכולם אומרים. סכנה קיומית.

אני לא ממש רואה סכנה קיומית מהסביבה. אני רואה אינות קיומית אצלנו.

אחרי מלחמת יום כיפור הייתי בטוחה שיותר כאלה דברים לא יקרו. שהלקח נלמד, שמידת השבריריות שלנו הובנה, שגודל האחריות המונחת על ההנהגה עוכלה. אפילו קצת שמחתי שהמלחמה ההיא קרתה, קריאת יקיצה, חשבתי לי.

אגב, אחרי כל גילויי השחיתות בממשל בשנות ה-70, ידלין, השר עופר, ובכלל כל הריקבון שנחשף אז, הייתי בטוחה שבזאת הקיץ הקץ על השחיתות בארץ. שאיש לא יעז יותר להתפתות.

לא יודעת איך שוב קרתה לנו קונספציה בטחונית. המלה הזאת הפכה למלת קוד לשואה. אין קונספציה, אין ולא תהיה עוד, חשבתי אחרי מלחמת יום כפור.

אז איך קרה ששוב הסתחררנו לנו אל תוך קונספציה? ששוב צהל נערך סביבה, ששוב היה חור מודיעיני? (לפחות הפעם לא היתה הטעיה מודיעינית, רק בור של חושך היה שם).

כולם ידעו שיש שם בור, שלא מצליחים לשאוב מידע מהחיזבאללה, וזהו.

השלימו עם זה.

אז אין מידע, מה קרה.

במקום זה יש לנו הרי קונספציה. חיל האוויר יפתור לנו הכל, ולכבוד חגיגות הקונספציה המלכנו על הצבא את רמטכל הקונספציה. חיל האוויר, או לא?

 קונספציה קלה, וחיים קלים. וזאת לא היתה לא סתם קונספציה, אלא כזאת שמבוססת על חור גדול במודיעין. 

כן. כאילו אפשר פה לשחק משחקים כאלה.

מה שיכריע את הכף פה זה לא הערבים וגם לא אירן. אלא ההעדר המוחלט של הנהגה פה. האפרוריות של כל מי שנמצא כרגע בחדר הפיקוד, והחלל הגדול בעתודות הנהגה.

אין תקומה למדינת ישראל בלי אנשים גדולים עכשיו. גדולים ממש. חושבים. יצירתיים. מבינים. מעמיקים. בעלי מוטת ראות רחבה ועמוקה.

ואין כאלה בשום מקום עכשיו. 

גם לא יהיו כאלה, כי יש פה פוליטיקה מתפוררת, ואין פה מערכת חינוך.

אין סיכוי שמישהו, גם אם הוא כזה, יצוץ פה, כי אי אפשר פה למשול. אין זמן, ואין מקום לגדולה בישראל של היום. צריך לדאוג שעד מחר הממשלה לא תיעלם. בסביבה כזאת לא גדלים מנהיגים של ממש, ואם הם נקלעים לסביבה הזאת, הם מתיבשים בה מיד.

אם יש משהו שמאפיין את ממשלת ישראל בתקופה הזאת, ואני מתכוונת לכל ממשלה, לאו דווקא זאת ששולטת דווקא היום, זה חוסר האפשרות המובנה שלה לייצר מנהיגות. הבהילות המתמדת, הדחיפות השלטת, הפאניקה השוררת, התככנות הנצחית, העיסוק האובססיבי בנושא האחד והיחיד שמוכרחים לעסוק בו: שרידה בשלטון.

לצבא קרה אותו הדבר בדיוק. הוא הפך לפוליטי, ואני מתכוונת לפוליטיקה פנימית, אינהרנטית. כדי להתקדם, צריך לטכסס, ללהטט, לתמרן, לתרגל. הכל הולך, פרט להצטיינות ולמקצוענות.

אז אחרי שיועפו חלוץ ופרץ, אולי גם אולמרט, לא יבוא איש במקומם. אין להם מחליפים. לכן כבר לא כל כך דחוף לי שדווקא הם יעופו. מה זה משנה. מי שיבואו הם עוד סדרה של חלוץ ופרץ ואולמרט. 

כך אני רואה את הדברים:

בעוד שנתיים גג, חיזבאללה בצפון והפלשתינים בדרום, שני צבאות מאומנים, חמושים ומחופרים היטב, מתחילים לנגוס בנו, להתגרות בנו, תוך תיאום מלא ביניהם.

בסוף אנחנו מתחילים מלחמה גם בצפון וגם בדרום כדי להשתחרר משתי הקרציות האלה. הפעם המלחמה כבר תכלול הרג מאסיבי של אזרחים, בלי חשבון. פשוט, כי לא תהיה לנו ברירה.

 ברגע שמתחילה מלחמה כזאת מול שתי הישויות האלה, העולם פונה לנו עורף עד אחרונת מדינותיו. הכל נסגר בפנינו תוך כמה ימים.

ועכשיו אחמדיניג'ד כבר לא צריך פצצות אטום. מספיקים לו כמה עשרות, ממש בודדות, של טילים אל מרכזי הערים שלנו.

וזה סוף הסיפור.

זה אולי ייגמר בפצצת אטום שהוא יחטוף, אבל מה זה משנה.

אנחנו כבר לא נהיה משהו שיש טעם לדבר עליו.

ואיש לא יחוש לישועתנו. לעולם.

זה פשוט לא יקרה.

אני לא מצליחה לשים את האצבע על התחלת התהליך הזה שהרקיב כל חלקה טובה פה. מערכת החינוך, ש"ס, ששירתה את הדרדרות מערכת החינוך וגם את הסחי שדבק בפוליטיקה, ההפרטות, הפער הקטלני בין עניים לעשירים, הנהירה אל הדת (גם בגלל הפערים המיאשים וגם בגלל ההזנחה של מערכת החינוך), כל המסכת צבת בצבת עשויה. כל המרכיבים האלה -  הא בהא תליא.

הכל פלונתר אחד גדול, הכל הסתבך והתפתל ונאחז ונתפס.

ועכשיו אני לא מצליחה לראות מוצא.

בגללנו, לא בגלל הערבים.

כי איבדנו את הכוח לתחזק את המפעל הציוני שלנו.

כי הכל היה ערוך רע.

המערכת הפוליטית, המנהיגות מהדור הצעיר, הטורפני, ההדוניסטי, הנרקיסיסטי. הקפיטליזם המעשיר והמדלדל. הקניה של שס והדתיים בכסף, בהמון כסף, ותוך כדי כך הויתור על החינוך למגזרים האלה.

זהו.

עכשיו לילה.

פיפי ולישון.

בחורף הכי כיף לישון.

התחלתי תכנית חדשה של פילטיס 3 פעמים בשבוע, דיאטה, ודיווש אירודינאמי כל יום.

כאן יסופר איך בדיוק השלמתי את החלק האירודינאמי שלי להיום.

סטיק אראונד, יהיה שמח.

הסיפור מהצד שלי מתחיל לפני שנתיים, עת תפס אותי פקח שמנמן עם 3 הכלבים הבלתי מרוצעים שלי. ברחתי ממנו, הוא רדף אחרי, הזמין שוטר, בסוף נכנעתי, ונתתי לו את הפרטים. נבר אגיין, נדרתי.

אחרי זה השמנמן היה רודף אחריי מדי פעם, גרתי אז בנווה צדק, אבל פיתחתי שיטה סופר מתוחכמת: הייתי בורחת הביתה, מכניסה את הכלבים, ומיד יוצאת החוצה. מרגע שהכלבים לא אתי - אין לו עילה לקרוא לשוטר, ושם נגמר לו המצוד. בסוף הוא התיאש ממני, והייתי רואה אותו מרחוק כשהייתי מטיילת עם הכלבים, שומר על טווח ביטחון.

לפני יומיים, הפלא ופלא, הוא צץ שוב פה, בפלורנטין. הוא, הקטנוע שלו ומנת המשמנים הברוכה בה זכה (בינתיים אסור לי ללעוג לשמנים, אבל חכו חכו, זה יגיע!).

בזמן שלא התראינו החבית הזאת צברה כמות מספקת של ביטחון עצמי כדי לאזור עוז ולפנות אליי שוב. נו, אז התחיל הדיאלוג השגור כל כך.

למה הם לא קשורים?

כי אני שמה עליך זין.

את גרה פה?

כן. פה אני גרה (מרחק של 700 מטר מהבית שלי).

לא נכון, את לא גרה פה.

טוב, אז אני לא גרה פה.

שתיקה.

אולי תעזוב אותי כבר? מה דעתך?

לא, אני עושה לך דוח. יש לי כל הפרטים שלך.

ב-ט-ח שיש לך. (אין לו). תעשה, תעשה דוח.

שלושה דוחות! אחד על כל כלב!

קדימה. תעשה כמה דוחות שבא לך ועוף לי מהעיניים.

אתמול, לא להאמין, הוא שוב מופיע לי משומקום.

למה את לא קושרת אותם? 

כי אני שמה עליך קצוץ.

לא, באמת. למה?

כי לא בא לי. מה דעתך על ההצעה שלי מאתמול? שתעזוב אותי לנפשי?

אני עושה את העבודה שלי.

אז תעשה אותה בכל מה שמסביב לי, מה דעתך? תחליף דיסקט, מה אתה אומר? כ-ו-ל-ם יחטפו דוחות ימין ושמאל, ורק אני אישאר מין אי כזה של חיסיון, אני אהיה עיר מקלט של אדם אחד. מה אתה אומר?

למה?

כי אני יכולה להיות אמא שלך, כי הם 3 כלבים גדולים שאין לי כוח שימשכו אותי ברצועות, כי יש לי ילד בגילך.

הוא שוקל את ההצעה בדממה.

פשוט תחליט לך שאני מחוץ לתחום. מה דעתך?

הוא אומר משהו שלא הבנתי, ושועט אל חייו החדשים, אל פרק ב', בו אני לא המטרה שלשמה הוא חי, רכוב על הקטנוע שנאנק מתחתיו.

זהו, חשבתי שנגמר.

היום הלכתי לי כרגיל עם השלישיה.

פתאום מתקרב לכיווני ההרכב הבא: שוטר במדים, ושלושה (שלושה! כאילו אחד ועוד אחד ועוד אחד, כן?) חיילי מג"ב חמושים, עם רובים שלופים בידיהם, מאחוריו.

לא נראה לי הסיפור, ואני עוד לא ממש קולטת שהם באים אליי.

שנייה לאחר מכן אני כבר מבינה בדיוק שהם - אליי.

השוטר פונה אליי ואומר: ערב טוב.

אני: לא, לא!

אני מסתובבת ומתחילה לרוץ. אחרי כמה עשרות מטרים, אני כבר מתנשמת טוב-טוב, אני מסתובבת, הם רצים בעקבותיי. שוטר, ושלושה חיילים חמושים רצים אחריי ברחובות.

אני פונה שמאלה וימינה, והזנב בעקבותיי.

השוטר צועק לי: בואינה! אני שוטר! זה לא צחוק!

שמה עליך זין!

תראי לי תעודת זהות!

זין אני אראה לך!

ממשיכים לרוץ בין הסמטאות.

את רוצה לגמור את הלילה במעצר?

כן! תעצור אותי! זה מה שאני רוצה!

הוא מתקרב. אני מסתובבת אליו: אתה לא תיגע בי, ברור לך? תגיד להם שיירו בי! אבל אתה לא נוגע בי.

ממשיכים בריצת הלילה.

בואינה, אני לא פקח כלבים מהעירייה!

אני נעצרת, מתנשפת כמו סוס מירוצים, וצועקת עליו:

אתה אידיוט, תגיד לי?!?! יש לך זמן בשבילי? יש לך כוחות מזוינים בשבילי? איבדת את הצפון? אולי תגייס כבר את כל הגדוד? ולמה אתה לא יורה? תירה כבר!

ממשיכים לרוץ. אני נעצרת ליד הדלת של המורה שלי לפילטיס ודופקת לה בדלת. היא לא עונה. הם מקיפים אותי עם הביונטים שלופים, מוכנים לכל התפתחות.

את גרה כאן? שואל השוטר

כן! אני עונה.

טוב, הוא אומר.

הפילטיס לא עונה, אז אני ממשיכה לרוץ לבית שלי. הפעם מהר. מצליחה לפתוח את הדלת, להכניס את הכלבים, להיכנס בעצמי, ושניה לפני שהדלת נסגרת, מגיע מגבניק ורואה לאן נכנסתי. אני מכבה את כל האורות, והם מתחילים לדפוק ולצלצל בדלת בלי סוף.

אני מגששת באפילה, מוצאת את הטלפון, ומצלצלת לבן שלי, שיבוא ויסדר את זה. בפעם האחרונה שקרה לי כזה דבר בהקשר של הכלבים, הוא בא וסיפר לשוטר שיש לי גידול נורא במוח ואני לא בסדר בראש. מאז השוטר היה מברך אותי כל פעם שנתקל בי, ברחמים גדולים. אבל הבן שלי לא בבית. הם לא מפסיקים לצלצל ולדפוק אולי 10 דקות. בסוף הם הולכים.

אני מחכה חצי שעה, ויוצאת החוצה, בלי הכלבים.

השטח נקי.

השד ייקח אותי אם אני עוד מדוושת היום על האופני כושר.

אני להיום מסודרת.

בשעה אחת בלילה יצאתי לטיול עם הכלבים. אני תמיד יוצאת בשעות האלה, כי אז יש פחות אנשים ברחוב. טיולי הלילה עם הכלבים נעימים לי מאוד, ואני צועדת עזוז וגיבור אל זרועותיו של עתיד וורוד. אני שוקעת לי בתחושה המפייסת של צפייה דרוכה, כי תכף ומיד אני חוזרת לשם, למקום ההוא שהיה פתוח ומזמין, לגוף שלי שהרגשתי נוח בתוכו, ולא רק אני. אוטוטו אני שוב יפה, שוב צעירה, שוב תוססת ועוססת. הנה, מיד. פה, אחרי הפינה של מלצ'ט ובן ציון זה יקרה. זה נעים ככה ללכת במרץ, בתוך ענן אופטימיות חסרת שחר. כי ברצינות, מה, אני אהיה צעירה?

יצאתי לרחוב מלצ'ט והלכתי לאורכו בואכה שדרות בן-ציון. הכלבים הלכו אחרי בצייתנות. החום הכריע אותם. לא היה להם כוח אפילו להיכנס לכל החצרות ולהבהיל את החתולים. אולי כי הלכתי די מהר, והם היו צריכים לשמור על מרחק הגיוני בינינו. אולי כי היה כל כך חם והאוויר היה סמיך וכבד.

רציניים וחמורים פילסנו לנו דרך בין כל אחוזי הלחות האלה ועומסי החום. בשדרות בן ציון פנינו מערבה, בערך מערבה כי זה לא בדיוק, לכיוון המלך ג'ורג', והלכנו בתוך השדרה. הכלבים בדרך כלל מתמלאים חדוה ומשובה שם, ומתחילים לשחק תופסת ומשטרה אמריקאית, ולפעמים אפילו משהו שנראה כמו הגרסה הכלבית לאחת-שתיים-שלוש דג מלוח. הפעם הם סתם נגררו אחרי, לשונותיהם שפוכות קדימה, עיניהם מושפלות. בפינת המלך ג'ורג' עמד בחור צעיר עם שני כלבים צהובים, והקפיץ אותם לגובה, אל ענף שהחזיק בידו. ברגע שכלביו הבחינו בכלבים שלי הם איבדו בו עניין והחלו להתרחרח, לברר מין/גיל/מקום, ולהחליף חוויות עם הכלבים שלי. עזבנו אותם אחרי שכולם רשמו לפניהם את כל הפרטים החשובים, ופנינו לכיוון גן מאיר. חבשתי לראשי את האוזניות, והפעלתי את הדיסקמן. אין כמו המארשים של סוזה להליכה.

אפשר להבין את הצורך בחושי הטעם והריח. זה קשור לאוכל ולשרידה. אפשר להבין את התענוג הרגעי שמתיקות יוצרת בפה. המוח צריך גלוקוזה והוא מזהה אותה בסוכר. הוא מיד מארגן לך תחושת כיף כזאת, חולפת ומרפרפת כזאת, כי יש לו אינטרס. הריח גם קשור לזה, הם קשורים בקשר הדוק מאוד שני אלה, הטעם והריח. אז אפשר להבין את התענוג שב"ריח טוב", ואת התיעוב לריחות שקשורים לרקב ולמוות. אפשר להבין את התענוג המיני, כי זה הפיתיון, את זה סידר לנו המוח הגלובאלי, האולטימטיבי, סתם כדי שנמשיך פה.כי  אחרת, למה שנטרח?  אז אפשר להבין את התפקיד של האורגזמות האלה שצריך כבר להמציא להן מלה עברית שלא תגרום מיד לחשק לאו בר-כיבוש להצטרף למנזר. אבל מוסיקה – זו חידה. אין דרך להבין את התענוג ממוסיקה. זו תעלומה שאני לא מצליחה לפענח. למה, מה פתאום, מאיפה, לשם מה? איך זה קרה בכלל. איך זה התחיל. איך זה הגיע למורכבות דמיונית כמו הסוויטות לצ'לו סולו של בך או השירים של סשה ארגוב? למה הוקצה לזה נפח במוח? למה זה גורם תענוג עילאי כזה. מה הרבותא?

מול גן מאיר חצינו את המלך ג'ורג' אחרי וידוא סבלני ששום כלי רכב לא מתקרב בטווח הנראה לעין משני הצדדים. קדימה, קדימה, בואו, בואו, מהר, מהר. בגן צעדנו לאורך השביל הראשי. היו די הרבה  אנשים וכלבים בגן, חבורות צעירים חסרי מנוע, צעירים מכדי ללכת למוקדי הבנות, ומבוגרים מספיק כדי שילחץ להם. איזה תסכול נורא. ואיזו צפייה מופלאה. החיים בבועה רוטטת של צפייה... לא, לא, לא, לא מתגעגעת לזה. בעצם, אולי קצת, רק למעט מזה. רק לצמרמורות החשמליות של הצפייה, של "כל רגע משהו יקרה פה. כל רגע". יצאנו מהגן אחרי שעברנו את הבמה שבני הנוער שפוכים עליה, דרך שער שלידו היה תלוי שלט ובו המלה "יציאה" מתנוססת בגדול, כדי למנוע אי הבנות. פה, חברה', יוצאים מהגינה. לא לדאוג. זאת יציאה חוקית. לא שוטר ולא מג"בניק יחכה לכם מעברו השני של השער, לא תהום ולא פיר פעור עד מרכז כדור הארץ לפניכם, אלא יציאה חוקית. ואמנם, יצאנו לרחוב טשרניחובסקי, שמשום מה אסור בתכלית לכתוב אותו צ'רניחובסקי. אולי מישהו יסביר לי פעם למה, איך אף אחד לא קם ואמר די כבר עם הטש הזה יש לנו כבר צ'. המשכנו לאלנבי.  מעולם לא ראיתי את הכלבים האלה כל כך סחוטים. חשבתי שזה יהיה טיול כיף, אבל על פי מראה פניהם, על פי הליכתם, טעיתי בגדול. רחוב צ'רניחובסקי לא מציע כלום. הוא אפל וחסר חיים. רק איזה זוג עבר שם עם אמסטף משוחרר. שמחתי שהם משחררים אותו, וקצת פחדתי שיטרוף לי איזה כלב. הכלבים שלי פחדנים ונחנחים כל כך, שלא צריך אפילו אמסטף כדי שיתחשק לבלוע אותם. ברחובות הקטנים כמו צ'רניחובסקי חנו המכוניות במקומותיהן, ולא היתה תנועה כמעט בכלל.

כשאני תקועה בפקק אני מביטה סביבי, וחושבת שכל אחת ואחת מהמכוניות בים הזה של מכוניות יודעת בדיוק לאן היא תיסע אחרי הפקק. כל אחת מהן, לכשתיחלץ, תעבור מסלול ייחודי. כמו נמלים. אם אפשר היה לראות את זה מלמעלה, זה בטח היה נראה כמו דלתא של נהר. במקום בו הפקק מתחיל וממנו משתחררות המכוניות המובילות, הן פותחות מעין מניפה. כל אחת למחוז חפצה. ואז הלחץ של התנועה סביבן  מתמעט ככל שהן מתפזרות לעומק העיר ופונות אשה לרחובה המסוים, ובו לחניה ליד הבית המסוים שהוא יעדה. כל אחד מבוית בתוך המבוך הענק הזה על נקודה, והוא יודע איך להגיע בדיוק אליה. אותו דבר עם קהל שנשפך מרכבת, נניח. או מאוטובוסים בתחנה המרכזית. מניפות, מניפות של בני אדם נעולים על כתובות מדויקות.

עלינו את עשרת המטרים האחרונים של צ'רניחובסקי שבשבילי, בגילי, פתאום הופך להר תלול, ונכנסנו לאלנבי. פניתי שמאלה, כלומר, מזרחה, או בעצם דרום מזרחה. חצינו את המלך ג'ורג' שוב, ונעצרתי לשניה ליד חנות בגדים. פתאום הופיע איש ודיבר אליי רוסית. הוא חשב שרק רוסייה תסתובב בשעה כזאת, בתסרוקת ובבגדים כאילו הוציאו אותה ישר מפח הזבל , עם שלושה כלבים לא קשורים. עניתי לו בעברית, שאני לא יודעת רוסית. מה שלא היה לגמרי נכון, אני יודעת קצת רוסית. אפילו הבנתי מה הוא שאל, אבל אני כבר לא זוכרת. אחר כך הוא שאל עוד שאלה בעברית-רוסית, ואחר כך הציע לי לעלות אליו לדירה. עד כדי כך נראיתי חרא.

בילדותי היה מחלק קרח ובית חרושת לקרח, עוד היו פה ושם אורוות קטנות, ובהן התגוררו הסוסים של החלבנים והקרחנים, היתה לנו פתיליה והיה פרימוס, וממש בהתחלת חיי היה לנו דוד מים שהיה צריך להבעיר עצים בתחתיתו. כשכבר הייתי ממש גדולה אנשים בכל עבר עמדו ומתחו את שעוני היד שלהם. רק בעוד כמה עשרות שנים, לא זו בלבד שלא יוותר אף אחד פה שזוכר את תנועת המתיחה הזאת, אלא הביטוי למתוח את השעון (שאבי התעקש שצריך לומר אותו "למלא את השעון") יהיה סתום לגמרי וישערו השערות באשר למשמעותו.  "למתוח את השעון... זה בטח היה מבוסס על מין גומ ביוני, שסופג אנרגיה סולארית וצריך למתוח אותו..." ומעט לאחר מכן כבר לא יישאר אף אחד שיבין למה יש תמונות ישנות ובן צלמים שנראים כאילו הם מצמידים את המצלמה לפנים (למצח? לעין? ללחי?), ואחר כך הסיפור על המצפן שפעם הראה את: הצפון! למה דווקא הצפון? היום אף אחד לא יודע שפעם פעם המזרח היה נקודת ההתיחסות (המלה אוריינטציה נובעת מזה), אז בטוח שיתהו למה בכלל התמקדנו דווקא בצפון. מה מעניין אותי הצפון, הרי יש לי פה כל רוחות השמיים בג'יפיאס האטומי שלי.

חציתי את אלנבי, שוב בזהירות, כשהשלישיה ההמומה בעקבותיי. לידי חצתה את הכביש חבורת צעירים, שהעירו משהו לא ברור. משהו שהתחרז לי באוזן עם "סבתא עם שלושה כלבים". אבל אולי זה היה "אתה עכשיו לבבי" או אולי "אני צד את שושנה באביב". מה אני יודעת. אין מושג מה הם הצעירים האלה. הילדים האלה  יצורים אחרים ממה שאנחנו היינו. הם גם אחרים ממי שהיו צעירים עד לפני 10 שנים, כשעוד הצלחתי לתקשר אתם. יש לי בן גדול, שאף פעם לא התערבב עם הילדים סביבו, אז אין לי מושג איך הם. מה מצחיק אותם, מה מהנה אותם. נדמה לי שכולם ריקים, בוגרי אמטיוי, בוהי בחלל, משוטטי על אוויר, מרוקני בשכל.

אז בענין המזרח המצאתי תיאוריה מענינת, שבטח כבר ידועה לכולם, אבל אני המצאתי אותה באופן עצמאי. המלה קדם, שבתנך משמעותה מזרח, מעידה שהם התיחסו אל המזרח כאל הלפנים, ואל המערב כאל האחור. אכן, בערבית לצפון קוראים שימאל, וגם בתנ"ך הצפון מצוין כשמאל מספר פעמים. הצפון באמת נמצא מצד שמאל אם הלפנים הוא המזרח. מה שעוד יותר מענין, זה שאם אבותנו נהגו כמו הבדואים כיום, אז האוהל תמיד פתוח לכוון מזרח, והאורחים באים מכיוון צפון לקצה הצפוני מזרחי של האוהל. גם אם הם באים מדרום, הם עושים סיבוב וניגשים לאוהל מצפון, כדי שיהיה סדר, והם לא ייתקלו בנשים. אז חשבתי שאולי זאת הסבה שאומרים: לקדם את פני האורחים. כי צריך לצאת מהאוהל למזרח, לקדם. סתם, ככה פתאום חשבתי לי. 

נדמה היה לי פתאום שאני רואה את דמותו של הבן שלי הולכת לפניי, אבל מיד ראיתי שזה לא הוא. מה קורה למי שהיינו. מה קורה לילד הקטן, שהופך לאיש, איפה הוא נשאר. ומה קורה לאשה צעירה ומשפריצת חיים שלובשת דמות של סבתא עם שלושה כלבים. איפה התינוק שהיה לי, שישב ומלמל הברות חסרות משמעות ואז היה נושא את ראשו אליי  ושואל, נכון אמא? איפה הוא. לא יכול להיות שהבן שלי שגדל, שאני לא ממש יכולה לעזור לו כבר, זה הוא. משהו פה מפוקשש לגמרי. אני כל כך מתגעגעת לעיניים הסקרניות שלו, לפנים המשתוקקים כל פעם שהיה לי משהו מרתק לספר לו. לא משתוקקים. לא. זה נראה יותר כמו פנים ומבע עיניים של מכור לסמים ממש לפני שהוא מזריק.

מורפ קוראים להשתנות העצובה הזאת בקולנוע.

אני נזכרת המון בילד הקטן שלי שהוא היה. אני לא יכולה להפסיק להתגעגע אליו. לתינוק שלי.

תמיד אהבתי להסתכל על בחורות יפות. גם על בחורים יפים. אבל עד לפני אולי 20 שנה חשבתי שבחורות יפות הן אלה שנראות כמו קלאודיה שיפר, או נגיד נעמי קמפבל, או גברים כמו דנזל וושינגטון או בראד פיט. ואז יום אחד קראתי מאמר שניסה לנתח את חידת היופי הזה והמשיכה שלנו אליו. המסקנה של כותב המאמר היתה, להפתעתי, שהאנשים היפים האלה מזכירים תינוקות, שהפרופורציות של הפנים שלהם הן כשל תינוקות, המצח הגבוה והעגול, גשר האף השטוח, האף הקטן והשפתיים המלאות. ואנחנו נמשכים אל תינוקות כי זה טבוע בדמנו. זהו סוד הקסם, וזו הסבה למשיכתנו אליהם. טרראח. זה היה אכזרי. מאותו רגע ואילך אני לא יכולה לסבול את המראה הזה. הלכה לי ההנאה כמעט מכל היפים והיפות.

הלכנו במדרחוב של נחלת בנימין. היו שם פאבים פתוחים וקולניים. עם מוסיקה ואורות מתנצנצים. צעירים, צעירים בכל מקום. העולם שייך לצעירים, והם מתנהגים כמו בעלי הבית באמת. ראיתי פעם איזה בר שהכניסה אליו מעל גיל 53 אסורה. עד שמלאו לי 18 וכבר מותר היה לי להיכנס למקומות, עכשיו אני שוב מנועה. אני מתחילה לחשוב איך אני ארמה אותם, אני אגיד ששכחתי את תעודת הזהות בבית. זה חוקי בכלל, מה שהם עושים? 53. מה כל כך מיוחד ב-53? 52 בסדר, ורק 53 זה הגבול? בטח אמא של בעל הבר היתה בת 54 כשהוא חקק את החוק הזה.

רק יותר מאוחר שבתי למקום וחזרתי וקראתי את השלט. היה כתוב בו שהמקום לא יכול להכיל יותר מ-53 איש. מה שהמוח עושה לנו.

התקרבנו לקצה המדרחוב, ומשם נמשיך לאורך נחלת בנימין עד רחוב מונטיפיורי, כי שם אני פונה כדי לחזור למלצ'ט, והביתה. במונטיפיורי, ליד הבנקים יש עצי זית, ושם אני קוטפת ענפי זית לחליטה שלי. לעלי הזית יש סגולות רפואיות שנבדקות עכשיו ברפואה המערבית.

עצי הזית מניבים זיתים אחת לשנתיים. את העובדה הזאת למדתי אחרי שהתחלתי לחלוט לי תה מעלי זית כל יום לפני השינה. הם מניבים הרבה זיתים בשנה אחת, ומעט זיתים בזו שאחריה. מה שמענין הוא שכל הזיתים בעולם הם בסינק עם השנתיים האלה. זה דווקא ניתן להסבר, כי הרי הזית נובט מלום, הגלעין של הזית, אז אולי לוקח לו שנתיים לייצר פרי. ואז זה ייצא עם כל שאר עצי הזית בעולם. אבל מה עם לומים ששוכבים בצד ולא נובטים בדיוק בשנה הבאה. אלא נגיד אם יש בצורת, אז מצליח להם לנבוט נגיד רק בשנה ששאר הזיתים לא נותנים פרי. ואז אם ייקח להם שנתיים עד שייצרו זיתים, זה לא ייצא בסינק עם אחיהם עצי הזית. אז איך כולם מייצרים הרבה זיתים ביחד?

על הספסל האחרון במדרחוב, ממש לפני שהוא נשפך לכביש רגיל, ישבה אשה, ולידה ילד בן 8 או 9.  היה משהו שמשך את עיני אליהם כבר ממרחק של 20 מטרים. אולי הוא היה בן 10 בעצם. הילד ישב באמצע הספסל, ואמו ישבה בקצה, במרחק מה ממנו. הוא ישב זקוף על שפת הספסל, גופו פונה אל אמו, ומבטו קבוע בה, נעוץ בה. הוא נראה דרוך, כאילו מצפה שהיא תכף תקום, והם יוכלו ללכת משם. אולי ציפה שתדבר איתו, שתסתכל עליו. היא ישבה בחצי תפנית ממנו והלאה. היא עישנה סיגריה, והרימה את ידה באטיות מוגזמת אל פיה, מצצה את הסיגריה לאט, ובאותה איטיות החזירה את היד אל ברכה. לידה היתה פחית בירה גדולה ריקה, אבל אולי מישהו השאיר אותה שם לפני כן. לך תדע.

הילד רק ישב לידה והביט בה בדממה. היא לא נשאה את עיניה. היא היתה שקועה ביד המונחת על ברכה, עם הסיגריה שתקועה בה. והילד ישב ולא גרע ממנה עין. שניהם נראו דוממים, כי תנועותיה היו כל כך איטיות. היא שוב הרימה את ידה אל פיה באטיות מופלגת. זה גרם לה להיראות שיכורה. הילד חיכה בסבלנות. מלה לא נאמרה ביניהם. לבסוף היא כיבתה את הסיגריה וקמה. גם הילד קם. שניהם התחילו ללכת אל תוך המדרחוב, בכיוון שממנו באתי. בניגוד לישיבה המאובנת שלה, היא התהלכה כאדם פיכח, והילד הלך לידה, ופניו לימין שור, אליה. ילד כל כך קטן ברחוב בשתיים בלילה. עם אמא שלא מדברת. דפקו לי את ההליכה הביתה.

הוא נראה מתוק כל כך, נכון? חסר אונים כזה, נכון? תראי איך הוא בוכה, איך כל חייו תלויים בך, איך הוא חסר ישע. תראי כמה הוא צריך אותך. אבל מה שאת לא מבינה, זה שהוא השתלט עלייך. הוא כבר נעץ בך את ציפורניו. הוא ימצוץ את לשד עצמותייך, את דמך. הוא לא חסר ישע בכלל, יקירתי, את היא חסרת הישע, והוא השליט החדש שלך. לתמיד. כך אמר אבי לאמי כשנולד בנם הראשון בשנת 1935.בחיפה.

המשכתי ישר לאורך נחלת בנימין עד מונטיפיורי. שוב חצינו את אלנבי, ואחרי רחוב יבנה, ליד בנק לאומי, קטפתי לי כמה ענפי זית לחליטה. לא היה כיף לחזור הביתה, לא בדרך ולא כשכבר הגעתי.

 אביגיל בכלר

אוגוסט 2004