| 11/2007
וכל השאר היסטוריה
לפני שאני צוללת אל תוככי טבורי שוב, אני רוצה לספר משהו מסוים על מה שקורה בעולם הפוסט מודרניסטי.
כל הפוסט- הזה, אומנות פוסט-מודרנית, פוסט עיתונאות, פוסט-היסטוריה, הוא מושג שתפקידו להסתיר את המלה "אגו".
בכל פעם שנתקלים במלה פוסט-משהו, זה אומר שמדובר באגו-משהו. בעצם חוץ מאומנות פוסט מודרנית אולי, בעיקר כי אני לא יודעת מה היא בדיוק.
אבל משמעות המושג פוסט היסטוריה היא שלכל אחד יש ההיסטוריה שלו, והיא לגיטימית באותה מידה כמו כל השאר. או, במלים אחרות, מציאות זה לא מה שחשבתם, והיא לא ממש קיימת. את הסכסוך הישראלי ערבי אפשר להציג איך שרוצים. מה שהערבים מספרים נכון באותה מידה כמו מה שהיהודים טוענים.
עיתונאות פוסט-ז'ונליסטית זאת עיתונאות שויתרה לגמרי על מחויבותה כלפי העברת מידע, ועיקר עיסוקה בהעברת רגשותיו/חוויותיו/תהפוכותיו של הכותב. היא כתובה בגוף ראשון, והיא לא חייבת לאף אחד כלום. זה לא אומר שהיא בהכרח בלתי הוגנת או שקרית, אבל זה מעלה את הסיכויים לכך. נחום ברנע, עיתונאי ערכי וחשוב והגון, הוא עיתונאי פוסטי כזה, לדוגמה. כל תרבות הבלוגים היא תוצאה של ראיה פוסט-מודרנית על כתיבה. התהליך שבסופו של דבר גרם לעיסוק מוטרף, למשל, בקשר בין יצירה ספרותית כלשהי לבין הביוגרפיה הפרטית-אישית של הסופר, הוא דוגמה טובה. יצירה ספרותית מזמן כבר לא נשפטת על פי משקלה הסגולי לכשעצמה, אלא תמיד בהקשר של מי שכתב אותה ובאיזו ביצה בדיוק דגדג לו כשהוא כתב אותה.
אבל כשמדובר בתחום ההיסטוריה, שהיה מקובל עלינו תמיד כחקר רציני ומעמיק שמטרתו לברר מה באמת קרה בעבר, יש לגישה הזאת השלכות מרות.
זאת היתה ההקדמה.
אני לא יודעת מי פה מעורבב מספיק ביהדות ארה"ב ובמה שמתחולל בה. גם אני לא ממש יודעת הכל עליה, אבל את השערוריות שפורצות שם אני מכירה קצת. אחת השערוריות האחרונות היא מאמר שנכתב בידי שני פרופסורים מכובדים ונודעים למדע המדינה, וולט ומירשאימר Mearsheimer & Walt.
שני החברה' האלה כתבו מאמר שטוען שליהודים שבוחשים במסדרונות השלטון האמריקאי יש עוצמה אדירה, והם גורמים לאמריקה לנהוג בניגוד לאינטרסים שלה, ובהתאם לאינטרסים של ישראל. קמה מהומה בקרב יהודי ארה"ב, והתחילו שם אינספור דיונים וויכוחים. הפרופסורים המכובדים הבינו שיש פה בוננזה מתחת לתחת שלהם, ומיד כתבו ספר על בסיס אותו מאמר, ונהיו מיליונרים תוך כלום זמן.
בסוף החלטתי לקרוא את המאמר. טוב, נו, חשבתי לעצמי. שני אנשי אקדמיה כאלה חשובים מעלים טענה, היא בטוח מנומקת היטב, וצריך לשמוע מה הם אומרים.
האמת היא שלא האמנתי למראה עיניי. חשבתי שאולי אני קוראת משהו מקוצץ, מין תקציר או תמצית של המאמר.
אבל לא. שני תלמידי חכמים חשובים, ממיטב האוניברסיטאות של ארה"ב כתבו מאמר שלם ודי ארוך מבלי לטרוח לברר עובדות, מבלי להראות מקורות, בלי גיבוי ובלי שום התיחסות לבסיס העובדתי שעליו נשענת טענתם.
לא חשוב שהמוטבציה היא אנטישמיות טהורה, ולא חשוב שזה מאמר הסתה מהמדרגה הראשונה, ושאני מבינה היטב את תחושת המצור שירדה על יהודי ארה"ב. לא על זה אני רוצה לדבר.
הדבר הכי מעניין הוא החוצפה של פרופסורים למדעי המדינה לכתוב מאמר שלא נסמך על כלום, וממש לא משנה לי לצורך העניין אם זה מאמר נגד ישראל והיהודים או בעד התנועה לשיוויון האשה.
המאמר הזה הוא תוצאה ישירה של הגישה הפוסט מודרניסטית בהיסטוריה. זה התחיל עוד איכשהו רציני, כלומר יש כמה גרסאות לכל אירוע ועכשיו צריך לבדוק על איזה עובדות כל גרסה נשענת, וזה נגמר בפרסום של מאמר שאין בו אפילו רמז לקשר או למחויבות לעובדות. זה לא מאמר שנכתב ע"י פובליציסט או אדם פוליטי, שמותר לו לקשקש מה שבא לו כדי לקדם איזושהי מטרה, אלא על ידי שני פרופסורים מאוניברסיטאות מהשורה הראשונה בארה"ב. ואין בו אפילו מראית עין, אפילו העמדת פנים של הסתמכות על מקורות, לא ממשיים ולא מדומיינים. אין וזהו. זה מה שאנחנו אומרים, וזה הכל. תצטרכו לסמוך עלינו בכל מה שקשור לעובדות שעליהן אנחנו מספרים לכם.
אני מקשרת את כל הטרנד הזה גם לכישלון ההסברה הישראלית בעולם. כי לכל אחד מותר לבחור מה הוא יציג לקהלו, והוא לא חייב בשום אמות מידה שניתן לבחון אותן באובייקטיביות. בכלל, המלה "אוביקטיביות" הפכה למלה גסה, ויצא מכלל שימוש.
פרופסור יואב גלבר, לא יודעת מאיזו אוניברסיטה הוא, כתב על זה ספר שאולי אצליח לקרוא בשנות ה-30 של המאה הזאת.
אתם יודעים איפה אני אקרא את זה.
במקום שצריך בו מנורה קטנה...
בכל אופן יש לזרם הזה, זרם האגו השליט, השלכות מסוכנות ומרחיקות לכת, בכך אין לי ספק.
עוד נראה לאן הוא יוביל אותנו.
| |
עוד על אפריקה, עוד על יאיר לפיד וגם על השפה העברית. גם נשים ואלימות.
שדות כותב בעיקר על הפרופיל היפה של אפריקה, ובאמת יש לה פרופיל אחד יפהפה.
כאן יש לו הפניה לאפריקה השניה.
שווה לכם לדפדף בבלוג שלו. יש שם אוסף מרהיב של תמונות מאפריקה, נפלאות ומופלאות.
כתבתי בתגובות שאני מעמיקה את הידע שלי באפריקה, ובתור התחלה קראתי ספר שמנמן ומרתק בשם:
The state of Africa
שנכתב בידי:
Martin Meredith
בכל פעם שנאלצתי להיפרד ממנו כי נעצמו לי העיניים, זאת היתה טרגדיה קטנה.
עברה שנה, לא?
אז הנה אני יכולה שוב לכתוב על יאיר לפיד.
לא, כי הבטחתי ששנה אני לא כותבת עליו.
וכבר אז ענתה לי אחת המגיבות שגם היא מרגישה כמו מיעוט נרדף כי היא אוהבת את לפיד.
לאהוב את לפיד ולעשן בימינו זה כמו להיות צועני הומו בימי הנאצים.
בדיוק יצא שעכשיו הוא התמנה למגיש יומן ששי של ערוץ 2 והעולם כמרקחה.
גם בלוגרים וגם עיתונאים, גם מבקרי טלוויזיה וגם מלחכי פרסומות, גם בעלי טורים וגם כל מיני אורים וגם תומים כולם מחרפים ומגדפים אותו, כולם מדברים בגנותו ללא הרף, ובלי לעשות חשבון למה שיקרה להם בעולם הבא.
הוא לא עיתונאי, הוא מותג, הוא פרסומת, הוא יפה מדי, הוא שרירי מדי, הוא לא יודע אנגלית, הוא לא מבין כלום, הוא מלקק לצופים ומוצץ למרואיינים, הוא הון-שלטון-עיתון, הוא לא שווה כלום, לקחו אותו בשביל הרייטינג והוציאו להורג את העיתונות הלוחמת והחתרנית, הכל כבר נהייה רייטינג והתקשורת ירדה לזנות.
והכל למה? כי יאיר לפיד ינחה את יומן ששי של ערוץ 2.
כולנו יצאנו מטומטמים זבי ריר.
לא רק לפיד, גם אנחנו לא מבינים כלום. אנחנו כל כך טפשים שאנחנו רק רוצים לראות את לפיד האהבל כי הוא כל כך יפה והוא מוצץ לנו כל כך טוב, ובגלל זה אנחנו מוכנים לוותר על תקשורת ראוייה לשמה (שהבלוגרים ובעלי הטורים והאורים מייצגים אותה). אין לנו לא כלים ולא יכולת עצמאית להבחין מה אמתי ומה מזויף, מה בעל ערך ומה קליפה ריקה. אנחנו הילדים המפגרים של העולם שיושבים מהופנטים מול הטלוויזיה ולא מסוגלים לשפוט.
רק הם יודעים מה איכות ומה זבל, והם יגידו לנו.
הטיעון שלהם הוא כזה: יאיר לפיד מביא רייטינג, רייטינג בא מהמון מפונק ונבער, לכן לפיד הוא אופיום להמונים. או אולי זה להיפך? לפיד הוא אופיום להמונים, ההוכחה היא שיש לו רייטינג, ורייטינג זה המון נבער.
מצד שני מנהלי ערוץ 2 (או שמא זאת חברת החדשות של הערוץ? אני לא מבינה כלום בזה) הם חבורת שיילוקים כרסתניים ומרושעים. הם ישליכו אלינו את יאיר לפיד כמו שמטפלת מותשת זורקת סוכריות לתינוק שבמשמורתה. יללה, קחו, קחו ותסתמו כבר. העיקר תנו לנו לעשות כסף כסף.
אתם בלאו הכי לא מבינים מה טוב.
ברכות מקרב לב ליאיר לפיד על המינוי, עוד יותר ברכות על כל הכסף שהוא יקבל, הוא שווה כל אגורה, וכסף זה כיף. שיעשה חיים ושיהיה לו כל טוב.
למה? כי הוא מביא צופים, וצופים זה הסחורה שצריך להביא.
טלוויזיה בלי צופים זה כמו בלוגרים ובעלי טורים בלי קנאה ירוקה ומקציפה, בלי רשעות ובלי צרות עין ואופקים.
אוי עברית
אפשר להוסיף את העברית לנושא אלימות נגד נשים. אונסים אותה ומשחיתים את פניה בלי חשבון.
מה זה הדבר הזה תגידו, "תודה שטסתם אשקיע", "תודה שטלפנתם ביטוח עשיר" "תודה שנסעתם מגד"? מה זה?
מישהו אי פעם אמר לחברו: היום אני נוסע לבאר שבע והחלטתי לנסוע רכבת?
מישהו אי פעם שמע: טלפנתי רינה, היא לא ענתה, אז ישר טלפנתי אמא של רינה, והיא טלפנה אבא של רינה , ואמרה לי שרינה בבית?
מישהו קרא באיזה מקום: הוא טס חברת תעופה חדשה, ואחר כך טס כדור פורח?
אולי יוסיפו גם "תודה שהשתמשתם מחשב"? "תודה שגלשתם אינטרנט"?
אם מישהו רוצה הסבר דקדוקי, אז מדובר בשלושה פעלים יוצאים בעברית. פועל יוצא זה פועל שצריך לשים בינו לבין שם העצם מילת יחס או אות יחס כדי להשלים אותו: הלכתי ברחוב, נסעתי בקורקינט, טסתי במטוס טלפנתי לכושלהאמא של רינה.
זה בניגוד לפעלים עומדים שלא צריך להוסיף כלום בינם לבין השם (אפשר להוסיף את המלה "את", אבל אין חובה, והיא לא נחשבת למילת יחס. תשאלו את בן גוריון): (לא) אוכלת פלאפל, פיזרתי יותר מדי מלח כי אני מאוהבת, (ממש לא) לבשתי חולצה צמודה.
אבל אנחנו מעתיקים מאנגלית אם צריך או לא, אם יש טעם או לא, אם זה בכלל הגיוני או לא.
"זה מרגיש לי" "זה עושה היגיון" ויש עוד המון כאלה - זה לא עברית.
זה אנגלית.
ולבסוף, אלימות נגד נשים
אתמול בפעם הראשונה בחיי חששתי שיעשו לי משהו רע. זה נהיה כל כך באופנה לכסח לזקנות את הצורה, שכבר לא ידעתי מה לחשוב. לא שאני ישישה כזאת, אני עוד לא בגיל שממש עושה חשק לנפץ לי את הגוגולת, ואני גם גדולה וג'ינג'ית וזקופה ויש לידי שתי כלבות די גדולות, ובכל זאת. חששתי. עובדה.
היה בערך 10 בערב, וניסיתי להוציא כסף מהבנקומט פה, בדרום תל אביב.
הוא לא נתן לי כי הוא התעקש אתי שאני אקח דולרים. רק דולרים.
לא רציתי. ניסיתי שוב, והוא שוב התחיל עם החוכמות שלו.
אז פניתי ללכת, ואז פתאום עמדה לידי חבורה של חמישה חברה' גדולים בני 17 בערך. זה שהם היו כושים לא העלה את הסיכוי שיקרה לי משהו, אבל זה נראה עוד יותר גרוע.
מה?!
היה לילה!
הם צעדו אל עברי, ושאלו אם הבנקומט פועל.
עניתי תוך כדי הליכה, כשהארנק בידי, שהוא נותן רק דולרים, והמשכתי ללכת בשקט.
כמעט שרקתי, אבל לא שרקתי.
הם התגודדו בעניין סביב הבנקומט, ושכחו מקיומי מיד.
החלטתי שמהיום אני יוצאת עם הכרטיס אשראי בכיס וגם כסף בכיס.
לא יתפסו אותי עם משהו ביד ששווה לערוף אותי בשבילו.
לאן הגענו.
| |
תזכורת
הבן שלי אמר לי לפני כמה ימים שהוא מודה למלהק הגדול על שליהק אותו כאן.
אמרתי לו שבשבדיה ובדנמרק יש אנשים שמסתכלים על הליהוק שלו, וחושבים לעצמם אותו דבר.
אבל אני רוצה להזכיר היום את מי שחטפו את הליהוק הכי נורא שניתן להעלות על הדעת:
תושבי אפריקה.
הטבח ברואנדה היה המהיר ביותר שנעשה בעולם בקנה מדה כזה. חפוזי כזה (בחצר בעמידה).
כמעט מיליון איש נטבחו בעזרת מצ'טות ואלות בתוך 100 ימים. עם כל הכבוד לגרמנים, איפה הם ואיפה ההוטו. מה זה צריך להיות כל האופרציה הכבדה עם הלוגיסטיקה המסורבלת הזאת? רכבות אלק, מחנות יעני, סלקציות כאילו, ועוד תאי גזים. ועוד בסוף גם משרפות. ראבק. סתם בלגנים. לקח להם 4 שנים להרוג 6 מיליון איש, לעלובים האלה.
היו צריכים לקחת שיעורים פרטיים אצל ההוטו. מיבאים חצי מיליון מצ'טות ועוד כמה מאות אלפי אלות, וקדימה לעבודה. במאה ימים הם הגיעו לתפוקה שהרייך השלישי הצליח ליצר בשנה.
אין מה להשוות, סליחה כן?
אגב, הם כינו את המפעל המפואר הזה "עבודה". עשינו את ה-עבודה, מחר נעשה את ה-עבודה, אני לא זמין כי אני עסוק ב-עבודה.
כן, אז האו"ם לא רצה להפריע לתכניות של נשיא רואנדה הביארמאנה (בוטרוס גאלי היה חבר של הוגה הטבח, נשיא רואנדה בן ההוטו), מיטראן הצרפתי (להזכירכם, אביר זכויות האדם, סוציאליסט, שיוויוניסט, ובכלל אנושיסט מהמדרגה הראשונה) גם הוא היה מקורב להביארמאנה ולא בא לו להתערבב לו בתכנון, וקלינטון לא רצה להסתבך בגלל הפשלה במוגדישו. כל אחד מהם היה יכול לעצור את הטבח. אילו נפסק הטבח אחרי 99 ימים, היו ניצלים 10 אלפים איש. ואילו הוא נפסק אחרי 98 ימים היו ניצלים 20 אלף. וכה הלאה.
אף אחד לא חשב שזה מספיק חשוב.
אני יודעת שלכולם ברור שזה בגלל שמדובר בכושים סמבו שחורים.
לא.
גם אם אנחנו ניטבח פה הם יתחילו לדון להתדיין ולכנס דיונים.
הם יחליטו להתערב בדיוק במקרה לגמרי, כשהטבח ייגמר.
ראינו את זה במלחמת העולם השניה כשהם סירבו מסבות השמורות עמם עד היום להפציץ את מחנות ההשמדה.
ראינו את זה ברואנדה.
ראינו את זה בסרביה.
אנחנו לא יותר טובים ולא יותר נחשבים. תשכחו מזה.
נסחפתי בלהטו של נאום ההטפה.
נחזור לשחורים.
היום באפריקה:
בסומליה (בעיקר בבירה מוגדישו) יש תוהו ובוהו, רעב, מחלות, הרס ורציחות אקראיות בכל פנה כל הזמן. למעלה ממיליון איש נמלטו/נמלטים מהמקום. מיליון איש.
בקונגו (מערבית לגבול רואנדה+בורונדי) ממשיכים פליטים של הוטו וטוטסי להרוג אלה באלה כל הזמן, ונוספו אליהם עוד מיליציות פראיות שהורגות בלי חשבון כל מה שנקרה על דרכן. המוות הזה הוא סביב הזהב במזרח קונגו.
בזימבאבווה - שורר רעב כבד שגורם למוות המוני שם ולבריחה מאסיבית אל מעבר לגבול, שגם היא גובה חיי אדם.
בניגריה יש התמרדויות אלימות בדרום (זוכרים את ביאפרה? אז זה בסביבה ומאותן הסבות) בגלל הנפט שנמצא ליד שפך הניז'ר שם.
בסודן נמשך הטבח בדרפור בלי הפרעה.
בסנגל משתוללים קרבות רחוב עם רוכלים במרכז הבירה (דקאר) בעקבות חוק ממשלתי שאוסר עליהם למכור
ובסיירה ליאון נמשכים המשפטים על עשרות אלפי האזרחים שרגליהם וידיהם נגדעו ללא סבה בתקיפות אקראיות. זה בגלל היהלומים, אגב. יהלומי הדם. אז הנה הדם:
יקח זמן עד שיגיעו הפרוטזות. יש זמן במערב. לא ממהרים לשום מקום.
איך אפשר לחיות בלי ידיים? איך?
במדינות הבאות תחלואת האיידס עולה על 20 אחוזים ומגיעה בחלקן ל-30% מכלל האוכלוסיה:
דרום אפריקה, זמביה, בוצואנה, לסוטו, סוואסילנד וזימבאבווה.
ומי שמקבל את הרושם שבשאר המדינות יושבים מתחת לעצי הקוקוס ומשתזפים, מקבל רושם מוטעה.
אין מקום בכל אפריקה שבו להיות מלוהק כפשוט העם זה כיף גדול.
אין כזאת פנה, ולו אחת, בכל היבשת הגדולה הזאת.
כל עובד זר מאפריקה שהגיע אלינו עבר איזושהי חוויה איומה אחת לפחות. כל אחד מהם.
כל שחור - ניצול שואה כלשהי.
כל טוב לכולנו ושהשם ישמור עלינו.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
