הֲגִיגַיִּל

נו, הבאתן את הסריגה שלכן למופע התלייה של סדאם חוסיין? אחחח, איזה מאגניב זה היה, מה?

לפני כשנה בא לביתי עו"ד שהשכיר לי דירה שגרתי בה קודם לכן. אמנם היינו מיודדים (לימדתי אותו בהתנדבות להפעיל מחשב), אבל היו לו טענות על חובות שכביכול נותרתי חייבת. אני הכנתי את כל הניירת והבוכהלטריה כדי להוכיח לו שאני לא חייבת אגורה, להיפך, שילמתי יותר מכפי שהייתי צריכה.

הייתי עסוקה בלהוכיח לו את צדקתי, והוא טען שגם אם אני לא חייבת, אם הוא יתבע אותי הוא ינצח. למה? כי הוא מכיר אותי. אני לא אתייצב למשפט, אני אזלזל, אשכח, אתבלבל, והוא יקטוף את כל ה-500 ש"ח בקלות, מה גם שהוא ינפח אותם ל-1000, אז בכלל.

לאחר שהשתכנע שאני כן אתייצב למשפט, ושאין לו מה לסמוך על השלוכיות הטבעית שלי, סיכמנו שאתן לו צ'ק לוועד הבית, כי באמת לא שילמתי כמה חודשים, ובזאת נגמר הסיפור.

כשעה לאחר שה לך הבחנתי בכך שהמצלמה הדיגיטאלית שלי, שקודם היתה מונחת על שולחן העבודה שלי, נעלמה.

היה לי ברור כבר באותו הרגע שהוא גנב לי אותה, ובכל זאת חיפשתי היטב. אח"כ עברתי דירה גם מהדירה ההיא, והמצלמה מעולם לא נמצאה שוב.

אני יודעת בוודאות שהוא לקח אותה. הוא כעס על שלא נכנעתי בקלות לדרישות המופרכות שלו, וברוב חוצפתי גם היו לי ניירות וקבלות להוכיח את מופרכותן.

מאז אני נזכרת בו אחת לכמה חודשים, ומפנטזת איך אני מתנקמת בו. החלטתי ללכת על האופנוע המפואר שלו. יש לו מין אופנוע מדונדש כזה, עם כיסוי מפלסטיק שקוף, ולפעמים אני מנפצת אותו וחותכת לו את הצמיגים, ולפעמים אני משלמת כמה מאות שקלים לאיזה פושע שיעשה את זה בשבילי. תלוי ברמת האנרגיה שלי.

אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: לעולם לא אעשה לו שום דבר מכל אלה.

זה טוב לי כקתרזיס כזה מפונטז פעם בכמה חודשים. בגלל החוצפה שלו. אבל מבחינתי נקמה היא רגש שמקומו באיזור הדמדומים של המוח הקדום, הפרימאטי שלנו. ורק שם. כשמתחילים לממש אותו, הוא הופך לנתעב.

לא בגלל שלא הגיע לסדאם חוסיין. הגיע לו באבו-אבואה. גם לעו"ד הזבל הזה מגיע.

אבל זה רגש בזוי. נמוך. ולא בכדי מוכתמת המהפכה הצרפתית בנשים הסורגות אל מול פני הגיליוטינה. 

טוב, בעצם, לא היה להן ערוץ 2, מסכנות. אפשר להבין אותן.

מצד שני ניתנה לו הזדמנות די מרשימה להפגין עמידה איתנה, איפוק וגבר-גבריות שם, נוכח חבל התליה שלו.

להמינגווי יש קטעונים קצרים, פסקה או שתיים בלבד כל אחד, המתארים אנשים שעומדים מול מותם. אני זוכרת תיאור אחד של גבר, נדמה לי שגם הוא היה בדרכו אל הוצאתו להורג, שרגליו כשלו והוא איבד שליטה על סוגריו.

סדאם חוסיין עמד במבחן בגבורה. מוכרחים להודות.

מעניין אם זה פגם במשהו בשלמות ההנאה הקופית הזאת מהמופע.

קבלו חבל תליה מדניאל מורגנשטרן

בערב שבת באו אליי בני יקירי ואלון יקירי וגם יובל, וקשקשנו עד 2 לפנות בוקר. אז בני הלך לביתו, ואלון נשאר לישון על הספה בסלון. אני פרשתי לחדרי וקרעתי את הסדינים עד ש...

"קומי אמא. נוסעים לטייל."

אני מפרידה בכוח רב בין העפעף העליון לתחתון של עין ימין, ומזהה את דמותו של בני. זה לא חלום. מדביקה שוב את העפעפיים ומבינה, ללא ספק, שברגע זה המצב שבו אני נמצאת עומד לעבור שינוי בלתי הפיך. החיים באים אליי בדרישות.

"את לא רוצה להתעורר? לא רוצה שנטייל?"

הוא מביא לי קפה למיטה, ועובר לטפל באלון.

אחרי הקפה אני יורה את עצמי מהמיטה כמו ג'ק מהקופסה.

תוך עשר דקות כולנו בחוץ, כולל שלושת הכלבים, ובלי אוכל לדרך. נקנה כבר.

הילד כיוון אותנו לרמות מנשה, לשמורת הטבע שם. מקום קסום ונפלא, עם מעט מאד מטיילים ולכלוך, עם מעיין שזורם לו בשמחה באמצע, המון ירוק.

וגם חורבותיו של כפר ערבי נטוש עם הצבר המוכר, המתפרע על כל הגבעה:.

הילדים לא שעו לבקשותיי שרק יחשבו על מי שפעם גרו בכפר הזה.

"לא, זה לא נורא עצוב."

"הם לא נחנקו בתאי גזים או משהו. רק עברו דירה."

"כן, בחיים קורים דברים. מה שקרה להם לא הכי נורא שיש."

נכון, יש נורא ממה שקרה להם, ואם הם היו מתארגנים לחיות ולא להיקבר במחנות האלה, זה היה יכול להיות אפילו פחות נורא. אבל יש לי חובה לחשוב עליהם. לחשוב על הכפר הזה, הטמון לו בתוך גבעות ירוקות, עם אספקת מים סדירה מהפלג, בתוך השקט הזה, מוקף ביופי הזה.

הם סתם חיו את חייהם. סתם חקלאים. אמהות, ילדים, אחים, אחיות, גיסות, חמיות (זאת צורת הרבים של חמות), סבים וסבתות.

ואז -  וווש.

כל המציאות נעלמה להם ביום בהיר אחד.

מותר לחשוב, לדמיין, להתעצב.

הכי מוזר, שאי אפשר סתם ללכת לטיול בארץ בלי שישר יקפצו על צווארך תולדות הציונות, ההיסטוריה של העת החדשה ומורשת הקרב של לוחמים מספרים צ'יזבאטים לי המדורה.

שיט.

המשכנו בטיול במורד המעיין.

הילד הולך והופך סלעים, כרגיל, ושולף מתחת להם עקרבים וסרטנים. אחרי שהוא משתעשע בהם קצת, הוא מקפיד להחזיר אותם למקום רבצם.

הסיפור בתמונות ווידיאו:

העקרב הראשון, עביַד שחום (Scorpio maurus fuscus)

תפס לילד שלי את האצבע, והוא לא נתן לנו לעזור לו (את תשברי לו את הצבת! הוא נורא עדין!)

http://www.youtube.com/watch?v=jX5XaFe-GE4

העקרב השני היה  שחרן יהודה,  Buthotus judaicus:

השלישי הוא נבו יריחו, Nebo huerichonticus, הגדול בעקרבי ישראל:

http://www.youtube.com/watch?v=NTI0eGPLIzs

והיה גם סרטן ענק וחמוד שהפתיע אותנו!

http://www.youtube.com/watch?v=uZq_AdzluQY

הכלבים נהנו מהמרחבים, ואני התנערתי מהנפטלין.

שלושה כלבים ברמות מנשה

אקליפטוס ענק, וילד ברמות מנשה.

חזרנו עם חשכה, מורעבים למוות. אז עצרנו במסעדה ערבית בהרצליה פיתוח, ואכלנו.

מנויים מופלאים ואינטליגנטיים שלי!

מלאו לכם 38!

כן תרבו.

בסוף אני אתחיל פה זן חדש של סלבים בגיל הזהב.

ואז אקים מועדון מעריצים שייקרא: "עם רגל אחת..."

שוב ושוב המתנחלים המפונים

צריך לקרוא את הספר של גדי טאוב. הוא בטח כתוב טוב, וממצה את הנושא. יכול בהחלט להיות שנוטלי צודק, כשהוא אומר שאסור ללכת שולל אחרי הקומץ המטורלל והאלים שמטיל צל כבד על השאר. היו בהחלט מתנחלים שהתפנו בלי אלימות ובלי יותר מדיי הצגות. אני רק לא בטוחה שהם לא בדיוק אותם האנשים שהסתדרו במקומותיהם החדשים. אולי כדי להשקיט את המצפון, סידרתי לי בראש שרק המפונים הסוררים, הפנאטיים נותרו ללא מקורות פרנסה וקורת גג.

לא רק שערוריית עמונה הותירה בי צלקת ואיבה נוראה כלפיהם. גם בעזה היו מחזות איומים. ותמונות הילד המפורסם מהשואה הומחזה בלי בושה בעזה, לא בגדה (אם אני לא טועה שוב).

יש לי בעיה רצינית להאמין להם אחרי כל הדרמה הזאת, עם האלימות והטירוף והאיומים.

עצם ההתיחסות שלהם אל הפינוי הזה כאל "גירוש" או "טרנספר" מקוממת מאד. הרי לא גירשו אותם מארצם, אלא אל ארצם. לזה לא קוראים גירוש, לא חשוב איך הופכים את המלה.

יותר מזה, כתבתי פוסט משתלח, ובו טענתי שאני לא בוטחת בהם כאזרחים נאמנים למדינת ישראל.

ולא התקשורת השמאלנית נטעה בי את חוסר האימון הזה. אני רחוקה מלקבל את מצג התקשורת, כזה ראה וקדש. אבל יש איזו מאסה קריטית, וכשעוברים אותה, התמונה מתחילה לקבל צבעים חדים יותר: שחור ולבן, אם לדייק. תמונות עמונה, הצווחות של בני אילון שעוד 15 שנה הם יכבשו את השלטון פה (מחושב!), השפה שבה הם משתמשים, הבוז, ההתבדלות (כאילו הם זן אחר, עם מספר שונה של כרומוזומים), האיומים וההפחדות מכל עבר כשרק מישהו מעז להזכיר פינוי נוסף. לא יודעת מי הרוב ומי המיעוט שם. מי העשבים השוטים ומי העצים החסונים. לא קיבלתי תמונה מדויקת מאף אחד לגבי ההתפלגות שם. אבל בני אילון בטח לא נחשב לעשב שוטה.

מתוך כל ראשי יש"ע, שבוודאי לא נחשבים לעשבים שוטים, שניים פרשו. אצלי זה מתפרש כשני שפויים לעומת כל השאר.

ראשי יש"ע והרבנים המובילים הם לא שוליים, והם לא נוער גבעות.

טוב, מה זה חשוב. הרי אין פה הנהגה שתתרכז ביישום מדיניות סדורה ומתוכננת, תהא אשר תהא אותה מדיניות. בינתיים מי שמנהיג כאן אלק עסוק בהתרפסות בפני כל כת פונדמנטליסטית שמתימרת לייצג את יציר הדמיון המסוכן, ספוג הדם ההוא, האלוהים המבוזה הזה ששייך לכל מי שמכריז עליו בעלות.

ובפעם האחרונה - יאיר לפיד

אני מבהירה. התכנית שלו היא תכנית בידור המונית. היא לא איזה מועדון אקסקלוסיבי לדיונים מעמיקים בשום דבר. מישהו חשב אחרת? אבל הוא דוגמה לניהול חיובי, אופטימי, אוהד של תכנית בידור המונית. כאן לא תמצא את המנחה מתלקק על עצמו (בניגוד למרבית התכניות המקבילות), הוא אפילו לא דמות מרכזית במופע שהוא מרים. הוא בתפקיד הרכז בידור שלכם. לא רע, בתור התחלה.

הוא כותב טור שתמיד, ממש תמיד, מאיר לי איזו נקודה באור מנחם, מציג את נושאיו ברוח פייסנית, לא צווחנית, לא מנופחת, לא מלאה חשיבות עצמית, ועם זאת מעוררת מחשבה.

ויש לי דוגמאות. כשביבי עלה לשלטון, כל כלי התקשורת נכנסו בו בלי חשבון. אני הייתי בפאניקה, אני מודה. יאיר לפיד יצא אז בטור שניסה להציג אותו כאדם רגיל, מעניין, אינטליגנטי. הוא ממש פנה אל המדיה, ואמר להם שאין אדם בעולם שיוכל לתפקד כהלכה תחת מתקפה כזאת, ושירפו ממנו קצת. טוב, זה לא עזר, כי ביבי הוא ביבי, וההיסטריה היתה מוצדקת. אבל לקחתי לתשומת לבי שהאיש נמצא תחת מכבש שפשוט מוחץ אותו. ולזכותו של לפיד ייאמר, שהוא ניסה לתת לו את המרווח שהגיע לו, ושהוא לא קיבל. ואין קשר לכך שבסוף הוא התגלה כמי שלא היה ראוי לשום אמון. מצד לפיד זה היה מחווה אנושי, שפוי.

הוא הקדיש פעם טור שלם לאפשרויות ללמוד למי שבחרו לא ללמוד. בכל גיל. והביא דוגמאות של אנשים שהחליטו ללמוד מאוחר, והצליח להם. זה לא אנושי? זה לא מנחם, מעודד וחשוב?

ויש עוד המון דוגמאות לנחמה שהטור שלו גורם.

יש בו איזושהי אמפטיה בסיסית, מקיפה, אופטימיות, פייסנות, שלמעטים בין אנשי המדיה יש.

אני לא אכתוב על יאיר לפיד שנה עכשיו.

שנה!

החלטתי להתחתן

לא, עוד לא, אבל כבר ביקשתי מתומס שיציע לי נישואין בזמנו החופשי אש.

והנה הפירוט:

אמא של תומס חלתה לפני כחודשיים, מיד אחרי שחזרתי משבדיה. היא חטפה אירוע מוחי קטן. לא נורא. אגב, זאת הסבה שתומס ואני לא מתראים כבר למעלה מחודשיים, ולמרות שבתכנון הוא יבוא לקראת סוף ינואר - שום דבר לא בטוח. הכל תלוי באמא שלו.

אז מה קורה לאשה שבדית בת 83 שלוקה באירוע מוחי?

היא מתאשפזת. לזמן בלתי מוגבל. במקביל לבדיקות השוטפות, מיד מתחילים לעשות לה טיפולים פיסיותראפיים נמרצים. יש לה חדר עם עוד אשה. והיא נשארת בשיקום עד שהיא מגיעה למצב שבו היא יכולה לתפקד לגמרי.

כשמתקרב המועד, לוקחת אותה האחות אל ביתה, לביקור. שם הן עוברות על כל הבית, והאחות, שהתמחתה בזה, מאתרת את המקומות בבית שצריך לשפץ. פה להרחיב את הדלת הזאת, שם לבטל את הסף המורם, פה להתקין ידיות, שם להנמיך את הברז. כל מה שיקל על הגברת הזאת את חייה.

הן חוזרות לבית החולים, והאחות מורידה את הרשימה שהנפיקה לחברת השיפוצים (אולי הממשלתית? לא יודעת). תוך מספר ימים הבית משופץ לצרכיה, והיא יכולה לעבור לגור בו.

מעכשיו ללא הגבלת זמן, כל עוד תוסיף לגור בביתה, היא תקבל שלושה ביקורים ביום של אנשי הרווחה. בבוקר, בצהריים ובערב. 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. הם ידאגו לכל מחסורה: קניות, בישולים, כביסה, ניקיון, השגחה כשהיא מתקלחת, טיולים בחוץ, ליווי למיטה לשנת הלילה. הכל.

לעוף לשבדיה, על פי דניאל מורגנשטרן.

ככה זה בשבדיה. ספרו את זה לביבי, זה בטח יעניין אותו.

ואני, בגילי המתקדם והמודאג מיד הבנתי את הפרינציפ, והצעתי לתומס להציע לי נישואין.

הוא אמר שישקול בחיוב.

סתאם...

הוא אמר שנתחתן. אבל את זה הוא אמר כבר לפני 10 שנים.

לעת זקנה אני אהיה שבדית, ואוותר על הטיפול של המדינה תמורת כל מיליוני הכספים שנתתי לה במשך כל ימי חיי.

יותר עדיף ששבדיה תשלם מכל הכספים שלא נתתי לה.

וד"ש לביבי.