| 12/2007
מדיסון מחד גיסא, והכנסת מאידך
הכותרת הראשית של מעריב היום היא:
הח"כים שוב העלו לעצמם את השכר
כותרות המשנה הן:
רק לפני שבועיים בוטלה ההעלאה בשכר המינימום.
שכרם של עובדי המגזר הציבורי עלה מאז שנת 2001 בשלושה אחוז בלבד והקצבאות מוקפאות מאז 2002
אבל בוועדת הכספים מעלים הח"כים בכל שנה את שכר הבכירים.
מאז 2001 הוא כבר עלה בשלושה עשר אחוזים.
נזכרתי בג'יימס מדיסון*, מהאבות המייסדים של אמריקה, וממנסחיה החשובים של החוקה האמריקנית.
נזכרתי בו בכאב גדול, בתחושת החמצה, פספוס, זיהום.
נזכרתי בו בתחושה חזקה של שבר והתקלקלות של משהו שהיה יכול להיות כל כך יפה ומעורר כבוד.
ג'יימס מדיסון הציע את התיקון ה-27 לחוקת ארה"ב, שהיתה אז עובָּרית.
באותה תקופה היו רק 13 מדינות בארה"ב, וענייני השלטון וחלוקת הסמכויות טרם היו סגורים. לא היה ברור מי שולט במה, ואותן 13 מדינות חששו מאד מעוצמתו של השלטון המרכזי, הפדראלי, שמא הוא יקצץ בעצמאותן ובחופש פעולתן. לכן נתגלעו קשיים בניסוח החוקה, וכל ניסוח שהיה מעורפל במידה שהיתה עלולה לגרום לחוקה להתפרש כאילו היא תיתן סמכות יתר בידי השלטון המרכזי, התקבל בהתנגדות.
בשמונה ביוני 1789 פנה מדיסון בנאום ארוך ומתחנן אל בית המחוקקים התינוקי של ארה"ב המתגבשת, וביקש להציע כל מיני תיקונים והגבלות לחוקה, תשעה במספר, שיניחו את דעתן של המדינות. שלוש עשרה מדינות, כאמור.
אני אתיחס לנקודה אחת שהוא העלה, מתוך התשע, והיא שאלת השכר של חברי הקונגרס.
להלן הקטע הנוגע לעניין מתוך דבריו, בתרגומי שלי, שנעשה מבעד לדמעות של תסכול נורא (נשבעת):
...יש עניינים פחות חשובים בהצעתי, אשר גם בהם הייתי רוצה לראות שינויים. אני מתכוון לאותו סעיף המותיר בידי המחוקק את הסמכות לקבוע את שכרו שלו עצמו. אינני מאמין שבמהלך שגרת עבודתו של הממשל עלולה סמכות זאת להיות מנוצלת לרעה, ואולי זאת היא דווקא הסמכות שהסיכון שמא תהיה מנוצלת לרעה הוא הקטן ביותר מבין שאר הסמכויות. אבל כשמניחים בידי קבוצת אנשים סמכות בלתי מבוקרת להכניס את ידיהם לקופה הציבורית כדי להוציא ממנה כסף ולתתו בכיסיהם, יש בכך מראית עין של התנהלות בלתי ראויה. למראית עין סמכות שכזאת היא בלתי הולמת, וזה הדבר שהניע אותי להציע שינוי.
נוכל
להשתמש לשם הכנסת שינוי זה במקצת מהתיקונים שהוצעו ע"י חוקות המדינות. לכן
הרהבתי עוז וקבעתי ששום חוק הנוגע לשינויי שכר לא יופעל כל עוד לא נעשו
שינויים בגוף המחוקק. השינוי בגוף המחוקק לא יוכל להיעשות למען רווחתם של
בעלי העניין בקביעת ערכו של השירות.
כולכם יודעים שאני קשקשנית מהפוריות ביותר בקוסמוס.
הפעם אין לי אפילו מלה אחת להוסיף לדבריו של ג'יימס מדיסון (שהפך לימים לנשיאה הרביעי של ארה"ב המתהווה).
* ג'יימס מדיסון
נולד ב-16 במרץ 1751 בוירג'יניה
מת ב- 28 ביוני 1836 בוירג'יניה.
היה נשיאה הרביעי של ארה"ב בין השנים 1809- 1817
| |
צפונבונים ודרומעודיותרבונים
במשפחה שלנו כבר מזמן הגענו למסקנה שאנשים כמונו לא יכולים להרשות לעצמם לגור בצפון העיר, ולא בגלל המחירים. כלומר, כבר גרנו בכל מיני צפונים, גם בכרמל בחיפה, שם נולדתי וגדלתי, וגם ברעננה שהיא כולה צפון אחד גדול, וזה לא טוב לנו.
זה לא מסתדר לנו עם הכלבים, עם החתולים, וגם לא עם ההרגשה הכללית.
בטבענו ובמזגנו אנחנו לא שייכים למקומות הטובים ורחבי המדרכות.
אנחנו צריכים לחיות ב"ווסט סייד", לשם אנחנו שייכים.
באחד הביקורים האחרונים של תומס, בעיצומו של הקיץ, ישבנו פעם לשתות קפה ברחוב יהודה המכבי. במקרה נקלענו לאזור ההוא, ואם כבר אז חשבנו על קפה עם טוסט על המדרכה. למה לא.
מאחורינו ישבה לה משפחה מקומית, צפונבונית למשעי, מלפנינו ישב זוג ישישים ששתו קפה ואכלו עוגה, כי הם בדיוק התעוררו מהשלאפשטונדה שלהם.
לפתע ניגשה אליי אשה, אולי בגילי או קצת יותר צעירה. היא היתה לבושה רע, שלומפרי, קצת מלוכלך, והיו חסרות לה כמה שיניים מקדימה. היא ביקשה ממני סיגריה, כי הסיגריות שלי היו מונחות על השולחן. נתתי לה כמה סיגריות, והיא חזרה לשולחן שלה. היא ישבה בקצה הקפה, מאחורי המשפחה המדונדשת שישבה מאחורינו. היא ישבה שם עם בתה, שהיתה נערה מונגולואידית. הן לא נראו כאילו הישיבה בקפה בכלל וברחוב יהודה המכבי בפרט היא חלק מסדר היום השגרתי שלהן. כנראה חגגו להן משהו.
לא חלפו מספר שניות מרגע שהאשה הדליקה את הסיגריה שקיבלה, והאשה המטופחת שמאחורינו פנתה אליה.
"את מוכנה לא לעשן פה?" היא אמרה לה. "זה מפריע לנו".
האשה המשלומפרת לא פצתה פה, ומיד כיבתה את הסיגריה.
אני הצלחתי להתאפק... נדמה לי 30 שניות שלמות.
ואז הסתובבתי אליה, ואמרתי לה שהיא נמצאת באוויר הפתוח, שמותר לגברת לעשן פה, ושאם זה מפריע לה היא יכולה לחפש לה מקום אחר לשבת בו.
אמנם לא הייתי לבושה בשלוכיות, אבל אני תמיד נראית כמו קיבוצניקית מהשומר הצעיר משום מה, אז אותי היא פטרה בנפנוף יד מבטל. כאילו, מה את מתערבת בכלל?
בצדק.
היא השליט פה, ועובדה שהעלובה עם הילדה הדאונית הגיבה בצייתנות עיוורת, וביצעה את הפקודה.
אז באמת מה אני מתערבת?
היום היה לצוות שלי ולי יום כיף בפארק ברעננה.
רעננה עיר מסודרת, ואסור לעשות בה מנגל בשום מקום.
לא שבחיים שלי כל כולם אי פעם עשיתי מנגל. אני בכלל לא מבינה מה הרעש סביב
הספור הזה. למה זה יותר טוב מסתם ארוחה מבושלת במטבח? לא הבנתי את
הקטע, אבל אני יודעת שמרבית בני עמי מתים על מנגל.
אז יופי.
הצוות שלי מורכב מכ-10 ילדים שגיליהם נעים בין 18 ל-30, וראש הצוות בן 35 או
משהו כזה. נדמה לי שמביניהם רק אני צפונית במלוא מובן המלה. אני לא ממש
מתעניינת במוצאו של אף אחד פשוט כי זה לא נורא מעניין, אבל היום בפעם
הראשונה נדרשתי לסוגיה הזאת רק כי החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. אז יש שם,
אם אני לא טועה איזה ילדון רוסי, שזה לא מה שאני קוראת לו "צפוני" וגם לא "אשכנזי".
אשכנזי בשבילי זה מישהו שנולד בארץ או כמעט נולד בה, ושני הוריו או מרבית
סביו באו ארצה מאירופה המזרחית ליבש פה ביצות כדי שלשחורים יהיה איפה לגור.
מישהו כמוני, נגיד. או כמו הילד
שלי.
לסיכום, אני הלבנה היחידה בים של 10 שחורים, פרענקים פארכים ילידים לבנטיניים אוריינטאליים ווילדע חייעס חיות אדם.
רק מה, רצה אלוהים והם כולם, עד האחרון שבהם, חבורה של מנומסים, שקטים,
משכילים, מצחיקים, חכמים, שומרי חוק, מרוסנים, מאופקים ותרבותיים.
אתם כבר יודעים שאני לא.
אני לא זה ולא זה ולא זה וגם לא זה.
הם גם מתוקים וטובים, ישרי דרך וענייניים, בלתי ערמומיים ובלתי תככניים.
גם אני ישרה ולא ערמומית, בחיי אדוניי, אבל בגדול אני פרחה פולניה, והם מיטב הנוער ומלח הארץ.
אז אחרי שנענו ונדדנו בין כל הגנים הציבוריים של רעננה, ולא נמצא לנו מקום "חוקי" לחרוך בו בשר. בסוף מצאנו מקום שהתבייתנו עליו, ולמרות שידענו שאסור, החברה' התחילו לעשות על האש.
לא עובר זמן רב ואל עברנו מהדסת לה אשה וכלב קשור ברצועה.
היא מתקדמת עד שהיא מגיעה אלינו, ואז היא נעמדת ופותחת בנאום ההטפה הנשגב שלה.
"סליחה, אתם יודעים שאסור פה לעשות את זה?"
"אה, אתם יודעים... אפשר לדעת מאיפה אתם?"
כל הילדים וגם ראש הצוות שותקים בנימוס המתחייב מעבריינים חסרי בושה כמונו, אבל היא לא מרפה.
"לא, לא, תסלחו לי מאד, לא, פה אסור וזה הכל. אז בבקשה תלכו מכאן".
אבל גם אני שם, אתם מבינים.
"אנחנו מעפולה" אני אומרת לה בסוף.
"מאיפה?"
"מעפולה".
"אז אני מקווה שאתם יודעים קרוא וכתוב, וכתוב שם שאסור..."
"אנחנו יודעים קצת כתוב, אבל עוד לא סגורים לגמרי על הקרוא" אני אומרת לה.
"אל תתחכמי אתי" עונה לי האדונה (שלפני רגע קיוותה שאנחנו יודעים קרוא וכתוב). "תגידי שאני צודקת ותבקשי סליחה, וזה הכל".
"את צודקת, ואני מבקשת סליחה" אני עונה לה ללא היסוס.
תאמינו לי, אני אפילו לא יודעת איך קרה שתוך כמה שניות כבר נודע לנו שהיא מנהלת בית ספר. אף אחד לא שאל אותה במה היא עוסקת, אבל היה לה דחוף לנדב לנו את המידע הקריטי הזה.
ואז, הכלב שלה משך לכיוון המנגל עם הבשר שנשרף עליו, והיא משכה אותו בחזרה, תוך שהיא פולטת, בחצי צחוק: "הוא עוד יאכל לכם את הבשר, וזה יהיה העונש שלכם".
"אני מבינה שאת עוסקת פה בשיטור, וגם בשיפוט, בפסיקת דין, בגזירת דין ולבסוף גם בביצוע העונש" אני לא מצליחה להתאפק. "הכל את עושה".
"אילו הייתי מבצעת את גזר הדין, את מזמן כבר לא היית פה" עונה לי בעלת הבית שלנו.
למרות שהצהרתי שהיא צודקת וביקשתי סליחה, הדיון הצדקני נמשך עוד ועוד, עד שלבסוף הגבירה מנהלת בית הספר השגיבה והנישאה נשאה את רגליה והלכה משם.
מיד כל החבורה האשימה אותי שלא הייתי צריכה לענות לה בכלל, ושהיא צודקת, כי באמת אסור...
נו, מיטב הנוער, אמרתי כבר?
עכשיו אני מנסה לנתח מה כל כך מקומם אותי בה, בכולה מקצות בהונותיה ועד סוף קודקודה, ולמה כל הקיום שלה כל כך מעצבן אותי. ואני לא מדברת עליה, כמובן, אלא על כל השבט המורם הזה, דוברי העברית התקינה-כאילו (זאת לא עברית תקינה באמת, זאת רק גלזורה של עברית תקינה שמכסה את אותה הבורות בשפתנו שמאפיינת את כו-לם), המטיפים בשער, בעלי הסמכות הבלעדית לאכוף את אמות המידה הראויות וההתנהגות התקינה.
זה לא רק הצפונבוניות המתחסדת שלה, ולא רק ההתנשאות הבוטה. זאת לא רק הארוגנטיות המוחצנת והבלתי מתנצלת הזאת. זה גם לא הזחיחות של בעלת האחוזה שהיא מקרינה בעוצמה כזאת.
זה עצם העובדה שמדובר באנשים שחיים בתוך תפקיד.
הם שומרי היער.
זה מה שמשגע אותי.
היית מצפה מאשה בגיל העמידה פלוס שיוצאת לטייל עם כלבה בערבו של יום סתווי בפארק ירוק ברעננה, שתשקע באיזו עננה של הרהורים והגיגים, שתרחף לה בשובה ובנחת באיזה שחק של מחשבות נוגות על החיים שהם בני חלוף, על הנכד שכבר למד להגות את המלה "אנציקלופדיה", על אירועים מיום העבודה הפורה שעבר עליה בבית הספר, על ביתה החמים והנקי שמחכה לה עכשיו, על הקניות בסופר שמצפות לה מחר.
היית מצפה שמחשבות ממחשבות שונות יציפו את מוחה הקט, ושהטיול יעבור עליה בנעימים, ברוגע, במין ניחותא כזאת.
במקום זה היא יוצאת מהבית ומיד היא הופכת לשוטר מקוף. היא רואה הכל, היא מודעת לכל האיסורים ולכל העבריינים, היא יודעת בדיוק באיזה מקומות אסור לעשות זה וזה ובאיזה מותר, ואם מותר אז מה בדיוק מותר, ואיך ולמה וכמה.
כל יציאה שלה מהבית הופכת למשימה מכבידה של שיטור וניטור, ולפעמים, בראות טובה, היא מצליחה אפילו לעשות את זה מהבית, כשהיא נשענת על החלון, ועיניה תרות אחרי פורעי חוק.
כשמפירי החוק ממש עוברים כל גבול, היא לפעמים טורחת ומטלפנת לעיריה או למשטרה או לפקחיה, ונותנת להם את הקואורדינטות, קווי אורך ורוחב, שם מתרחשת הפעילות העבריינית.
שוב, זאת לא היא.
היא רק מייצגת פלח מסוים באוכלוסיה שאין לו מנוח. אין לו שקט. אין לו מרגוע.
פלח שברובו הוא צפוני כזה, אשכנזי כזה, אריסטורקרטי כזה, נצר לחלוצי המייפלאוור כזה.
או שמשהו מפריע להם, ואז הם מיד מארגנים לעצמם את העניינים ומחלקים הוראות ופקודות, או שהם נשלחים ישירות מטעם החוק והמחוקק והדין והסדר. אסור ומותר וצריך ותלכו מפה.
נשבעת לכם שיכולתי להרשות לעצמי לגור בשכונה "טובה" יותר.
אבל חבל לי.
חבל לי עליהם, וחבל לי עליי.
וואללה, לא ידעתי שזה יהיה כל כך ארוך.
טוב, נו. סליחה ומחילה.
ונשיקות לכולם.
| |
שדרות
זהו זה, נמאס לי משדרות.
נמאס לי מהבכיינות שלהם, מהתובענות שלהם, מהסחטנות שלהם, ובאופן כללי מההומואיות שלהם (סליחה, הומואים, מתה עליכם).
נמאס לי גם מאלי מויאל, שאני לא יודעת מה הוא רוצה בכלל.
מה הם חושבים לעצמם, תושבי שדרות ואלי מויאל שלהם, שיש מענה הולם שישים קץ לקסאמים אבל פשוט מתעצלים לנקוט אותו? שימגנו להם את כל העיר, ואז את כל הישובים מסביב, ואז את שאר הארץ?
כבר חודשים רבים אומרים לכם כולם שאין מה לעשות נגד הקסאמים.
היום אמר הרמטכ"ל שאפשר לכבוש את עזה, אבל זה לא יפתור את בעית הקסאמים, והאי-פתרון הזה גם יעלה בחייהם של המון חיילים (100 הוא המספר החם עכשיו).
אומרים לכם שוב ושוב שזאת בעיה שאין לה פתרון מעשי.
תפנימו.
תעזבו את שדרות, תתפטרו כמו שעשה ראש העיר שלכם, תעברו לתל אביב ותתחילו להתאמן באכילת סושי.
תחזרו לשדרות כשטילים אירניים עם ראשי חץ ביולוגיים יפלו על שדרות רוטשילד.
זה לא מהדמיון, זה כבר היה, רק עם טילי סקאד עירקיים.
מספיק כבר עם ההתבכיינות הזאת.
זה חלק מהקיום פה בארץ.
אנחנו במצב מלחמה, ויורים פה על יישובי ספר.
וגם על הערים הראשיות.
זה ככה כבר 60 שנה, מה אתם עושים כל כך הרבה רעש?
כל יישובי הצפון היו למרמס הקטיושות במשך שנים ולא שמענו כאלה צווחות.
הנגב היה קרבן לפדאיונים בשנות החמישים, יישובי הכנרת חטפו ירי קבוע מהסורים עד מלחמת ששת הימים.
כולם מבינים מה זה להיות מדינה קטנה מוקפת אויבים ובמצב מלחמה פעיל כל הזמן.
אני גם לא שומעת משפע הקיבוצים שמקיפים את שדרות וחוטפים באבי אביהם את היללות המעצבנות האלה.
ככה זה פה.
זהו זה.
לחיות פה משמעו לחיות תחת איום מתמיד של קסאמים או קטיושות או מחבלים שחודרים לישובים מהגבול, או מחבלים על גלשונים או אלה שבאים בסירת גומי באמצע הלילה ועורכים פה טבח קטן פה ושם.
אפשר גם לרדת מהארץ, ואפשר לנדוד בין הישובים ולבחור בכל פעם מקום שכרגע לא תוקפים אותו.
רק תפסיקו כבר עם הדרמה הקדושה שלכם ועם הטראומות והקינות.
כרגע נטפלו אליכם, ואם צה"ל היה יכול להפסיק את זה, הוא לא היה מחכה לצרחות שלכם.
אבל הוא לא יכול, מסתבר.
שיהיה פה שקט.
תחליטו מה אתם רוצים לעשות ואיפה אתם רוצים לחיות, ואל תהיו כל כך מסכנים.
נמאס.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
