לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הֲגִיגַיִּל


הֲגִיגַיִּל מתחרז עם אביגיל. הברקה כזאת. דברים מעניינים יותר או פחות שראשי מקדיח. כי שבעים השנים הראשונות קצת קשות.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   




הוסף מסר

2/2007

להוריד את הווליום


לפני כ-8 שנים, במהלך מחלת הכימו שלי, נסעתי לבית החולים באמצע הלילה עם חברי ריבּ. אני הייתי צריכה שיתקנו לי משהו, והוא ליווה אותי.

בחדר המיון של תל השומר שכבו המון אנשים מאחורי פרגודים, ואחד מהם היה בעיצומו של התקף הקאות נורא וקולני במיוחד.

ריב ואני הסתכלנו אחד בשני, ואני חשבתי לעצמי, אלוהים, איך אפשר לעזור למסכן הזה. מה קורה לו. מה יש לו. איזה סבל, איזה סבל.

לא אמרתי כלום, אבל זה מה שחשבתי.

ריב, לעומתי, אמר לבסוף בלחש: איזה מזל שזה לא אני.

 

זה היה לי כמו שפריץ של כוס מים קרים לפנים. חשבתי לעצמי שכך מדבר אדם בריא בנפשו. שזה בדיוק מה שצריך לעבור לי בראש נוכח סבלו של מישהו אחר. שמזל שזה לא קורה לי.

האמת היא, שבחיים שלי לא עברה במוחי מחשבה שמתקרבת אפילו לזה. אם כבר בכלל אני נכנסת לתמונה, זה תמיד בתוך הערת אזהרה: הישמרי לך, כי זה עלול לקרות גם לך. אבל לרוב זה פשוט צער נורא, רחמים קשים, ובתוכם מהולים קצת רגשי אשמה על כך שזה קורה למישהו, ולא לי.

שום דבר מלבד צער וכאב לא מגיע אל תודעתי כשאני נתקלת בסבלם של אחרים.

 

ועכשיו קרה אסון ליצור קרוב לי במיוחד.

כשמדובר במישהו אהוב, או אהוב מאד מאד כמו במקרה הזה, הכאב הופך לאש שמעכלת אותי. צער שאי אפשר להכיל ואין דרך לשאת. אני נקרעת מבפנים. והתחושה היא באמת של היקרעות. ריסוק של הגוף. תלישה של איברים פנימיים כלשהם.

 

שוב דיברתי עם חבר שלי ריבּ לרגל האסון. אני מיררתי בבכי איום ונורא, וריב ניסה לנחם אותי.

בין הגניחות וקינוחי האף, מתוך הבעבוע בתוך שלולית של נוזלים משונים שגופי דואג להפריש לי לאזור הפנים, אמרתי לו שאני מחפשת דרך לנתק את עצמי מהכאב. שאני מסתכלת מסביב, וכולם נראים לי הרבה יותר בשליטה אל מול פני אסונות ואובדנים. נראה לי שכולם מצליחים לשים איזושהי מחיצה שקופה בינם לבין אהובם המוכה. שיש להם מנגנונים שמגינים עליהם. ורק אני מסתובבת בלי עור. בלי שום רקמה שמסננת קצת את המכאוב, את ייסורי השאול האלה.

וריב אמר לי שיש לזה גם צד טוב, כי כשאני שמחה ומאושרת, אני חווה גם את זה בעוצמות חזקות יותר.

לא בטוח שהוא צודק. יש לי הרגשה שהעסק הזה של ההזדהות הטוטאלית והדיפוזיה המושלמת הזאת מתמקד בעיקר בצדדים האפלים והדוויים של החיים ושל הזולתים.


 

זה לא ממש חשוב מי האובייקט שמעביר אליי את הייסורים האלה. אבל במקרה הזה מדובר בכלב האהוב שלי. במלאך השמימי הזה שהתמזל מזלי להכיר ולגדל. ביצור הכי תמים ומתוק שאלוהים הצליח לברוא עד עכשיו.

ואני צריכה לראות אותו מתענה.

 

אני מבקשת קודם כל שהוא יבריא ויחזור לחייו המאושרים. זה כנראה לא יקרה, אבל אני ממשיכה לשלוח אליו אנרגיות ופקודות.

והמשאלה השניה שלי היא להרגיש פחות.

 

אני בשאול.

אני מסתובבת בתוך עננה של חושך.

כלום לא עוזר לי. לא אהבתו של תומס, ולא בני היקר.

להיפך, זה מפחיד אותי עוד יותר, שמא גם להם יקרו דברים רעים חס וחלילה מבוטל מבוטל.

 

אני ישנה מעט ורע, וקמה רע מאד.

אין לי רגע אחד של התרחקות ושקיעה במשהו אחר.

 

קרבו שלי עומד למות בייסורים, והוא לא מבין מה קרה לו. הוא לא מאמין שמישהו עושה לו את זה. הוא לא ידע רגע של כאב או אומללות בחייו מאז שמצאתי אותו.

 

הסיפור הזה הוא למעלה מכוחותי, ואני מחפשת איזשהו מנגנון שירחיק אותי קצת. שישים קיר דק בינו לביני.

אני לא מוצאת. יש דרכים ללמוד לעשות את זה, אני בטוחה.

 

אוי ואבוי לקרבו שלי, למלאך שלי, לאהוב שלי, לנשמה הטהורה הצחה והזכה הזאת שברוב טובה נקרתה על דרכי.

אוי ואבוי שיצורים כאלה צריכים לעבור גיהנום כזה.

 

ואוי לי ואבוי לי.

לא קיבלתי כלים להתמודד עם הכאבים האלה.

אני נכה. פגומה.

 

כשאני לא בוכה אני נמעכת מתחת למכבש האפל הזה.

כשאני בוכה, אני מרגישה שאני מפוגגת והופכת לאוויר.

 

שחור שחור שחור לי.

 

לקרבו, כלב נפלא רק בן 5, יש סרטן בבלוטות הלימפה (לימופמה). אחרי שהתעקשתי להרדים אותו מיד עם קבלת האבחון, שכנעו אותי הוטרינארים לתת לו טיפול.

הוא יתחיל לקבל את הטיפול מחר.

 

מי שיכול לאחל לו שזה יצליח, לשלוח לו קרינות וגלים שיעזרו לו - בבקשה. בבקשה.

 

וגם לי קצת. שאני אצא מזה בחיים.

כי כרגע זה לא נראה  ככה.

 

כמה בן אדם אחד יכול לבכות. כמה.

 


תודה דניאל מורגנשטרן. תודה לך.


נכתב על ידי , 28/2/2007 03:02  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-10/3/2007 19:29
 



מכתב אישי מפשוטת העם בכלר


 

"אני מבוסס בתוך בית המשפט העליון.

אני חלק ממנו,

אבי היה שופט בבית המשפט העליון הראשון,

אני הייתי משנה לנשיא,

זה ביתי,

ומי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".

 

 

אפוס השופט העליון בדימוס מישאל חשין

 

7 בפברואר 2007

 


 

שלום רב לך, כבוד השופט בדימוס מישאל חשין.

נעתי וזעתי בכסאי באי נוחות רבה למשמע דבריך, ולאו דווקא בשל האיום האלים כביכול שהשמעת, שכאילו, בלשונך הציורית, תגדע את היד שתטיל מורא על "הבית". לא. אני דווקא נחרדתי מהצהרת ההון עליה הכרזת בראש חוצות.

 

אז מה, מר חשין, בית המשפט העליון הוא רכושך?

ולא זו בלבד. הוא רכוש, כך הסברת, ככל רכוש אחר, שהורש לך מתוקף היותו שייך עוד לאביך, לצד שאר נכסיו. ואם נמשיך אל המסקנה שהגעת אליה, מתוקף היותו בית בבעלותך, ביתך, כפי שהתבטאת, אתה לא תשקוט לנוכח הזדים האלה, שאינם בעלי הבית שלך, הקמים עליו לפגוע בו.

זאת היתה התבטאות מעניינת מכל הבחינות. אבל אותי עניין יותר מכל הלך הרוח הנפשי שהניע אותך לומר את ההבלים הללו.

הלך הרוח הזה אולי משקף טוב מכל הטרוניות שמשמיעים כלפיכם, שופטי בית המשפט העליון, את שורשי המרמור שיצרתם. זאת ידיעה החלטית, מודעת ומתריסה (ללא צנעה או בושה, אגב) שאתם האדונים על מערכת המשפט בישראל.

הו, כמה שאני טעיתי, מר חשין.

 

בתמימותי או בטמטומי, התיחסתי עד כה אל בית המשפט העליון, ובעצם אל כל מערכת המשפט, כאל רכושי דווקא, אותו אני חולקת עם עוד למעלה מ-7 מיליון אזרחים פה, במדינה, שגם היא שלהם ושלי.

ואני רוצה להתוודות בפניך על דבר נוסף, גם הוא חולשה וחידלון מביך שלי: אליכם, השופטים, בכלל התיחסתי כאל משרתי הציבור עד כה. כלומר, לא נעים, אבל על פי תפישתי, הבית הוא ביתי, לא ביתך, ואתה, לא זו בלבד שאינך האדון, אלא אתה... כמה מביש... אתה המשרת!

אתה מתאר לעצמך לאיזו אנדרלמוסיה וטלטלה נקלעה נפשי, כשלמדתי ממך שבמשך כל השנים הללו, בעצם מאז שעמדתי על דעתי, הבנתי הכל להיפך? אבל ממש להיפך.

ובכן, הסתבר לי שאתה, ואולי התכוונת לומר ששאר השופטים הדגולים כמוך, הנכם פריצים עתירי נכסים, והבית החביב על כולכם מכל רכושכם הוא דווקא בית המשפט, ועוד יותר מכך בית המשפט העליון. אתם לא יושבים שם מתוקף איזה תפקיד כבד-משקל שהוטל עליכם, איפה. בכלל לא. אתם האדונים, הבעלים, וכל רצונכם הוא שיניחו לכם לעשות ברכושכם ככל העולה על דעתכם.

 

זה נשמע כל כך מוכר, מר חשין. כל כך מפתיע! כי ממש במלים אלה משתמשים כנגדכם אלה המקטרגים על התנהגותכם!

הם מתלוננים, הבורים חסרי ההבנה האלה, על כך שאתם מתנהגים בבית המשפט, כאילו היה רכושכם הפרטי! כאילו היה איזה אי נפרד משאר המדינה, שמתוקף היותכם בעליו, אתם מרגישים חופשיים לעשות בו כבשלכם.

האוילים הללו לא ידעו, ועל כן אני מודה לך על הצהרתך, שאתם בכלל זכאים לעשות בו כבשלכם, כי הבית הזה הוא ביתכם!

 

והנה, ממש בימים אלה מעבירה הכנסת חוק, על פיו יהיה כל אדם רשאי לירות למוות אפילו במי שפורץ לביתו. איזה צירוף מקרים מעניין.

דבריך המוצקים, מר חשין, לא התמסמסו באטמוספירה, ולא הפכו להבל פה חסר ערך. עוד מעט קט, ובית המשפט העליון יוכל לעיין בחוק שחקקה כנסת ישראל, ולהחליט עבור הנתינים המתגוררים פה בחסד, אם החוק הזה חוקי או שמא הוא לגמרי בלתי קביל על בעלי בית המשפט.

אחרי ששמעתי אותך, אני די רגועה באשר לחוואים המופקרים לפשעי השודדים אותם: אם לא תסכימו לקבל את החוק כלשונו, כלומר מתן רישיון להרוג ממש, יש לי הרגשה שלפחות תאפשרו לכנסת לחזור ולחוקק את החוק הזה בגרסה מעט יותר מתונה, וגם מוכרת היטב בכמה מדינות באזור: לחוואים אסור יהיה לירות על מנת להרוג, אבל לגדוע את ידי הפושעים אני בטוחה שחבריך יתירו להם.

 

ולסיום, יש לי גם שאלה אישית אליך, מר חשין, סתם מתוך סקרנות: האם בכוונתך להוריש את ביתך, הלא הוא בית המשפט, לילדיך? או שמא המורשת המשפחתית לבית חשין תיעצר כאן?

 

 

בכבוד רב

הנתינה-הצמיתה בכלר

 

 


 

הנה כל התוהו ובוהו שיצר חשין מתוך עיניו של דניאל מורגנשטרן


 

 

נכתב על ידי , 14/2/2007 23:50  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של velvet ב-22/2/2007 11:14
 



אריאל אטיאס, אהובי


אני עדיין מתקשה להאמין, אבל יכול להיות (שרק לא אתבדה שוב) שכוכב חדש מבליח בשמי חיי: אריאל אטיאס, שר התקשורת.

האיש בן 37, ילד ממש, מטעם ש"ס - מפלגה שייצגה בעבר עבורי לא פחות מאסון.

 

האמת היא, שש"ס ספגה לא מעט מהלומות בשל התנהלותה הפסולה, ובקדנציה הזאת היא שומרת על שקט לפחות. ואז, בחשאי ובמחתרת כמעט, אני מתחילה לשמוע טפין טפין על מעלליו של האיש הזה, אריאל אטיאס.

 

לא שמעתי על התרוצצויות מתוקשרות שלו בין כוללים וישיבות, לא על התרמות ותרומות, לא יצא לי לשמוע התקשקשויות על ספרדים ואשכנזים מפיו, לא שמעתי על רעיונות חדשים שלו איך לנהל לנו את החיים (תקנו אותי אם אני טועה). 

 

נראה לי שאמרו לו שהוא שר התקשורת, אז הוא חשב שמה כבר יכול להיות, שיהיה תקשורת, והוא ינסה להיות השר האחראי על התקשורת.

לא טריוויאלי אצלנו.

 

אחת לכמה שבועות הוא מנחית עוד אגרוף בפרצופיהן הזחוחים של חברות הסלולר, וחוזר למאורתו.

תקשורת אמרתם? טוב, אז נראה מה אני יכול לעשות בתקשורת. 

 

בינתיים שווה לברר כמה הוא עלה לחברות הציניות האלה, וכמה הוא הרוויח לנו.

 

שינוי מרענן: ש"ס חוסכת לנו כסף, לא להיפך.

 

אי אפשר לתאר את המיאוס שחשתי כלפי ש"ס בימיה הרעים.

עד היום אני חושבת שהנזק שהיא גרמה מוסיף ועוד יוסיף להכות גלים.

 

אבל אם היא תשכיל לייצר עוד שר אחד, רק אחד, שפשוט בא בבוקר לעבודה ועובד בחריצות בתחום המשרד שלו לרווחת כולנו - אני אצביע ש"ס.

 

באמ'שלי.

 

 



הוא גם יפה! מאת: דניאל מורגנשטרן המתוק מדבש

 

נכתב על ידי , 14/2/2007 17:12  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בעיני הנמר ב-13/6/2007 16:59
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 76

ICQ: 6745571 






32,385
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביגיל בכלר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אביגיל בכלר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)