| 2/2008
הבולדוגיות
הופה!
קבלו אותה שוב.
טלי ליפקין שחק!
הו, טלי ליפקין שחק, הלביאה הרושפת אש ותמרות עשן, חזרה.
הנה היא שוב בכל מקום.
התגעגעתי, פייר.
טלי ליפקין שחק היא לא באמת אשה.
היא שם עצם קיבוצי.
קצת ארוך... אבל שם עצם בכל זאת.
כשבנות מינה, הליפ-שחקיות, נועלות את המלתעות על מישהו, שוב אין דרך חזרה.
אין מושיע ואין פודה למי שנלכד בלועותיהן.
גם אם קצב ימות לה בפה, היא תמשיך להסתובב עם גופתו הנשרכת מפיה, ולא תפסיק לנער את ראשה לצדדים ולטלטל אותו.
כדי להפריד בין הליפקה לבין קצב, צריך לירות בה חומר מרדים, לחכות עד שהיא תיפול מהסוטול, ולחלץ בעדינות את גופתו של הנשיא לשעבר מניביה המהודקים.
אין.
אין נקמה שתספק אותן. את הליפקיות האלה.
הן חיכו בסבלנות, כמו נמרות מורעבות, עד שהבג"ץ יגיד את דברו.
הן ידעו כל הזמן, כי זה היה כל כך אינסטינקטיבי וברור, שאם הבג"ץ יעז רק להחליט בניגוד לציפיות הלהקה אז הוא בג"ץ פויה, ומותר להתחיל שוב במרדף.
נצא-נא שוב לשעוט.
דיגידן דיגידן.
שוב אפשר לנעוץ היטב את הלסתות בגופו של קצב.
ואם, גיברת ליפה, אם הבג"ץ היה מחליט שמזוז חייב לכתוב כתב אישום חדש, מה אז?
אז היית מחכה, באותה סבלנות בולדוגית שלך, לכתב האישום החדש?
ואז מה? היית מזדרזת וקוראת את כתב האישום, ובודקת אם הוא לרוחך או לא?
ואם לא, אז מה? היית מגישה רשימה של סעיפי אישום משלך, וקורעת למזוז את העורק הראשי אם הוא לא היה מסכים לה?
בשם מי את חושבת שאת נלחמת פה את המלחמה הברברית הזאת שלך?
לטובת מי נדמה לך שאת נושאת פה את המצ'טה הזאת שלך, וחותכת איברים בלי הבחנה?
מי מינה אותך, תגידי, ללחום כך, בלי חמלה ובלי רחמים, בלי נקודת שובע, ובלי פוס?
אוי, ליפקי, ליפקי.
ואני תמיד חושבת לי כמה העולם היה יותר טוב אילו נשים עמדו בראשו.
איפה.
איפה את ואיפה הם.
דניאל מורגנשטרן: נהדר! הניבים, הניבים... הוא קורא לזה "טלוש לעולם חוזרת". שנון הדניאל!
נ.ב. מעניין אם הליפקות היו אי פעם "קרבן" להטרדה מינית.
למה נדמה לי שלא?
והבן שלי אומר:
כל עוד נשים הורסות לעצמן את הגב ומתהלכות על עקבים גבוהים ודקים ומתענות על הכלונסאות הדקיקים האלה ומעבירות את חיי היומיום שלהן כמו אקרובטים בקרקס, שלא ידברו אתי על שיוויון האשה.
אין גבר שיעולל לעצמו סיוט כזה.
| |
גראס
לקראת סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 עישנתי חשיש. זה נמשך כשנתיים. עישון אקראי שבאופן קבוע ועקבי הניב לי סיוטי פרנויה איומים. ובכל זאת, ניסיתי שוב ושוב. בסוף הבנתי שזה לא בשבילי, והפסקתי לנסות. אגב, דבר דומה קרה לי עם אלכוהול. בשתיית אלכוהול יש איזושהי כמות, שבה ההרגשה היא נעימה. אם ממשיכים לשתות זה הופך לסיוט, אם מפסיקים מתחילים לפהק ולרצות לישון. נמאס לי גם מזה די מהר.
היום אני שותה אלכוהול בערך פעם בשנה, חוץ מכוס בירה שאני שותה לפעמים עם ארוחה, אבל זה לא נחשב.
ובכן, אנחנו בפברואר שנת 2000.
כ-9 חודשים לפני כן אובחן בי סרטן השד. בקטנה. סרטן מפותח יפה וגם ותיק (10 עד 15 שנה הוא כבר נמצא בגופך, אמרה לי הרופאה) אבל חלש ואיטי וקצת מטומטם. בכל אופן אשה צריכה לעשות מה שאשה צריכה לעשות, ועשיתי. אני לא איכנס לפרטים אבל קיבלתי את כל השטרונגול. כימו, כריתה חלקית, עוד כימו והקרנות.
רואים למעלה פה את ה"עוד כימו"? זה היה דבר שבחיים לא חשבתי שיש. מדובר בסך הכל בשני טיפולים, אבל טיפולים אחושלוקה. אחרי הטיפול הראשון נשר לי כל השיער (שנשר רק חלקית בכימו הראשון, שלפני הכריתה) ונשאר לי רק עור על הראש. מהתרשמותי מסביב, נשים לא מתרגשות יותר מדי מכך שלא נותרת להן שערה אחת על הראש. הן מתרגשות רק מאיך שזה נראה, ולא מהתחושה.
אני קיבלתי את המגע הישיר של עור קרקפתי עם העולם הפתוח ברוח לא טובה. לא יכולתי לסבול את האוויר שנוגע לי בעור, ועל עצמים במצבי צבירה אחרים בכלל לא היה מה לדבר. לכן חבשתי מין כובע גרב שעטף לי את כל הגוגולת לאורך כל התקופה. איכשהו המגע עם הכובע הסרוג היה פחות טראומתי, או כך שכנעתי את עצמי.
חוץ מזה הטיפול חיסל את כל הכדוריות הלבנות שהיו לי. שני טיפולים, שאחרי כל אחד מהם חטפתי חום גבוה, והבדיקות דם הראו 0 כדוריות לבנות. אפס! לא נתפס. אז פעמיים נאלצתי להתאשפז בבידוד.
אז ככה. במצב הנורא הזה, החצי המום, חצוי המוחין שבו הייתי, תומס ואני מבלים לנו חודש ימים בחורף הירושלמי של שנת 2000.
ואז יום אחד תומס אומר: אני רוצה לנסות לעשן גראס.
הפתעה.
מדובר בסמלו הרשמי של יישוב הדעת, האחריות, הבגרות, הציות לחוק, וגם הסדר והניקיון.
מאיפה אני אביא לו גראס עכשיו.
אין בעיה, אני אומרת לבסוף. יש לי חברה שמעשנת.
החברה היא חני ז"ל, שאכן היתה מעשנת גראס על בסיס קבוע. היא גם היתה חולה בטרשת נפוצה, ולפני כשנתיים נפטרה.
חני שמחה מאד לספק את הסחורה, ונפגשנו בירושלים. היא נתנה לי קופסת גפרורים דחוסה בגראס, ואני הבאתי את המתנה הזאת לתומס.
הנה, בבקשה, אמרתי לו.
תומס בחור מסודר ומאורגן, ישר התישב, וחיפש באינטרנט מתכונים לגראס. הוא לא מעשן, ולא יודע איך מעשנים, אז צריך לבשל את זה.
הוא מצא לאושרנו מתכון שכלל הרבה חמאה ובננות, והכל מטוגן איכשהו עם גראס.
נחמד.
שפכנו את כל הקופסת גפרורים המפוצצת בעלים יבשים למחבת, ותומס בישל בדיצה וברון.
צילמתי אותו. הוא היה ממש שמח ונרגש.
ואז התישבנו לאכול.
חצי מחבת לכל אחד.
אחרי חצי שעה שבמהלכה לא קרה כלום, התחלנו לצחוק על עצמנו.
זה לא גראס, זה בטח פטרוזיליה או עשב גינה, גיחכנו לנו.
ואז באה המכה.
בום.
פתאום נגמר לנו המוח. המציאות התפוררה לפתיתי זמן ולחלקיקי מראות ולרסיסי שמע.
לא הכרנו האחד את השני, לא יכולנו לנהל שיחה, לא הבנו מאיפה אנחנו ולאן.
לא נעים לחיות בלי מוח, תאמינו לי.
הכל נקטע. הכל הדהד, שום דבר לא התחבר עם השני.
נתלשנו מהעולם.
הדבר היחידי שהיה ברור לגמרי לשנינו, היה שאנחנו כבר לא אנחנו, וכנראה שלעולם גם לא נהיה.
אני נתקפתי פראנויה, כמובן. ותומס נבהל למוות.
הוא רצה שזה ילך, שזה ייעלם, הוא רצה שהוא יחזור להיות הוא, ואם גם אני אחזור להיות אני אז בכלל הוא יהיה מאושר.
התחלתי לצלצל אל כולם.
חני נכנסה להלם כששמעה שאת כל הכמות האדירה הזאת צרכנו בבת אחת.
היא מיד צלצלה לחבר שלה, רופא, וחזרה אלינו והרגיעה. זה יעבור. אל תדאגו.
הבן שלי, שגם אליו צלצלתי ברוב ייאושי, התעלף כשסיפרתי לו מה עוללנו, וננזפנו קשות.
ואנחנו היינו משותקים מאימה.
אי אפשר היה להנות מכלום.
ניסינו לראות טלוויזיה, אבל הכל נקטע לאלפי חתיכות.
סתם שכבנו על המיטה, ופחדנו. אפילו לא הצלחנו להחזיק ידיים האחד לשני. הפחד היה גדול מדי.
בסוף נרדמנו. אני עם הכובע גרב שלי, ותומס בלי.
התעוררנו אחרי כמה שעות, והעולם המשיך לשטות בנו. כבר לא קטוע כל כך, אבל מאד לא מציאותי. הכל צף, הכל ריחף, הכל היה בלתי אמין לחלוטין.
לקח לחומר הזה עוד יממה שלמה לפנות לנו את השכל, ולהחזיר את עצמנו לעצמנו.
יממה של תחושה עמוקה שאנחנו לא באמת קיימים, לא ממש בחיים.
אני לא מצליחה להבין מה הכיף בחרא הזה, בחיי.
אני האחרונה בעולם שמוכנה להישמע כמו סבתא יוכבד, ואני לא מתנגדת לסמים קלים או קשים. אני אפילו בעד מיסוד הסיפור הזה.
אבל בחיאת, הרבה יותר נעים להיות בהכרה מלאה, להבין את הסביבה, להנות מהחושים, מהראציו, מההתגלגלות החיים, מההתפתחויות שרוחשות כל הזמן מסביב, ובעיקר מהיצירה המתמדת שמתרחשת במוח.
מה כל כך מדליק בלא להיות?
פייר, לא הבנתי.
דניאל מורגנשטרן מתאר את הטירוף ומתפקע מצחוק מהטוקבקיסט מחמלי. שימו לב לכובע גרב שלי.
| |
הסתבכויות
הפוסט הזה נכתב בגלל חוד התער יקירי, שהעז ליחס לי תכונות אשכנזיות (בתגובותיו בפוסט הקודם), ואתגר אותי להוכיח שאני ממש לא כזאת.
אני מקווה שהנקודה הובהרה סופית בפוסט הנוכחי: אני פרחה.
הסתבכות 1
כבר היו לי טראומות בחיים. אני יודעת מה זה.
זה משהו מעייף נורא. רוצים לישון כל הזמן. חושבים רק על הדבר שגרם לטראומה.
אובססיה קומפולסיבית כזאת.
ככה עד שזה גומר איזשהו תהליך של עיבוד, ואז זה עובר פתאום.
אחרי מה שקרה לי הייתי צריכה לשכנע את עצמי לא לצאת מהבית לחפש אותם.
כי זה כל מה שרציתי לעשות.
ללכת ללכת ללכת.
לחפש בכל חור. בכל סמטה.
עד שאני אמצא אותם.
ב-14 בדצמבר 2007, יום ששי בלילה בסביבות השעה 10, יצאתי מהבית לטייל עם הכלבים. חשבתי ללכת לביתו של בני, שאני מבקרת אצלו פעם בכמה חודשים (לא יותר).
איך שיצאתי לרחוב ראיתי חבורה של שלושה ילדים עומדים מתחת לפנס הרחוב. היה שם ילד בן 14 בערך שעמד ממש מתחת לפנס וזרק כדור ישר למעלה כדי לפוצץ אותו, ולידו עוד שני ילדים קטנים, בני 10-12.
הוא זרק את הכדור, ולא פגע, ואז זרק אותו שוב ו-בום, ניפץ את הפנס.
שלושתם ברחו לכל עבר, ואני הלכתי לדרכי מעוצבנת.
הם לא ראו אותי, כי אני עוד הייתי בחלק של הרחוב שאת פנסיו הם הספיקו אולי לנתץ לפני כן, והיה שם חשוך.
תוך שאני מתקדמת, חזרו השניים הקטנים. הם היו בטוחים שזה עבר להם בשלום, כי לא היתה נפש חיה ברחוב.
התקדמתי לאט מולם, עד שהייתי מספיק קרובה, ושלחתי יד, ותפסתי אחד מהם בחולצה. החזקתי בו חזק, שלא יברח, והתחלתי לצעוק עליו, למה הם שוברים פנסי רחוב.
הוא התחיל לבכות שזה לא הוא, ומיד הבנתי שאלה ילדים ערבים מיפו שבאו ל"בלות" את ערב שבת בפלורנטין.
הוא מיד צווח שזה לא הוא, אלא השני, שעמד בקרבת מקום. "הואה, הואה", הצביע בידו אל הילד השני.
באותו רגע פתאום התקרבו שני חברה' צעירים למרכז הבמה. בחור ובחורה, שניהם נשאו תרמילי גב עצומים, ושניהם היו לבושים בשכבות כאלה, סמרטוטים על סמרטוטים. נראו כמו האנארכיסטים האלה שבאים להפגין נגד ישראל בבילעין.
הבחור בלונדיני עם זקן בלונדיני קטן, שאל אותי באמריקאית אם זה הילד שלי.
עניתי שלא, והמשכתי לצעוק על הילד.
שאלתי אותו איפה הוא גר, ואמרתי לו שאני מזמינה לו משטרה.
לא בטוח שהוא הבין מה אני אומרת.
הבלונדיני הורה לי לעזוב את הילד מיד. הבחורה חזרה אחריו כמו הד.
אמרתי להם שיפנו את המקום ושלא יתערבו.
אגב, לא הרמתי לא יד ולא אצבע על הילד. רק אחזתי בחולצתו.
בתגובה הם התחילו לבעוט בי, למשוך אותו ולגרור אותי, כדי לחלץ את הילד ממלתעותיי הקטלניות.
כשהצליחו למשוך אותו ממני, הם נעמדו מולי והתחילו להכות אותי.
בעיטות ממנה, בעיטות ממנו, היא דרכה לי על כף הרגל השמאלית, הוא על הימנית.
אגרוף ללסת ממנה, ומיד אחרי זה אגרוף ללסת ממנו, מהצד השני.
בסוף הם נאמו לי נאום הטפה מוסרי ביותר, על שלעולם לא אעז עוד לגעת בילד.
ואז הלכו להם.
הייתי די חבולה והיה לי קשה לנשום.
בכל זאת התנהלתי עד שהגעתי לביתו של בני.
נכנסתי פנימה מרוסקת, וסיפרתי לו את כל הסיפור.
הילד שלי, בלי לשאול כלום, עלה על אופניו ונבלע במעבה הלילה. הוא אפילו לא ידע איך הם נראים או משהו. רק שהם דיברו אנגלית.
הלכתי לכיוון האירוע, וכשהגעתי מצאתי את הילד על אופניו באזור. "הם כבר הלכו," הוא אמר. "פה יש רק רוסים".
טוב, הוקל לי.
"בוא נלך הביתה," הצעתי. היינו ליד הבית שלי.
"לא," הוא אמר, "אני אעשה עוד סיבוב".
בסיבוב שלו הוא עבר ליד איזו פיצריה, ושמע אנגלית.
נעצר, ושמע את הבלונדי מתפאר בפני באי הפיצריה איך הוא כיסח אשה והושיע ילד מסכן מטלפיה.
הבן שלי, שיהיה בריא, נכנס לפיצריה כדי לדבר אתו. אבל העניינים יצאו משליטה איכשהו ויצא ככה שלגמרי במקרה הוא משך אותו והוריד אותו מהשרפרף הגבוה, מרח אותו קצת על המדרכה, ותקע לו כמה נוגרות בפרצוף ובבטן. תוך כדי כך הבהמה בעטה בו, והוא הסתובב והוריד לה סטירה, אבל לא ממש רצינית. חבל.
הוא שאל את הבלונדי אם הוא אוהב להכות זקנות, וגם הבהיר לו שאם הוא יעז לגעת בי הוא יהרוג אותו.
אח"כ צלצלנו למשטרה והם שלחו ניידת לחפש את הצמדחמד, אבל הם כבר לא היו.
היגשתי תלונה, ונאמר לי שאם אראה אותם, לצלצל ישר למשטרה והם יבואו לאסוף אותם.
הסתבכות 2
עברו להם כחודשיים. את החברה' ממחלקת החינוך של היקום לא מצאתי, אבל זה לא אומר שאני לא ממשיכה לחפש אותם. בקטנה. מסתובבת לי, ובודקת אם הם לא בסביבה במקרה.
ואז נסעתי לי במקרה ברחוב מלצ'ט. זה רחוב שכל שני מטר יש בו צומת. אמנם העצור-ים הם לא למי שנוסע במלצ'ט, אבל אני לא לוקחת צ'נסים. אני עוברת את הצמתים לאט.
אני גם לא אוהבת שצופרים לי. ואני לא מתכוונת לנגיעה רכה בצופר. אני לא אוהבת שמפוצצים לי את עור התוף בשתי האוזניים בצפירות היסטריות שנועדו לגרום לי לנהוג אחרת ממה שהחלטתי.
לא אוהבת.
במשך השנים התפתחה לי נטיה מוזרה לעצור את המכונית בכל פעם שצופרים לי ככה באלימות, להרים הנדברקס, לצאת מהמכונית ולתת שיעור פרטי בהתנדבות למי שצפר לי. זה שיעור שנועד למעשה ללמד אותם שאם הם ניסו לחסוך זמן, אז זה לא ממש הצליח להם. אני יוצאת ומתחילה לברר על מה ולמה הם צפרו, מה קרה, מה הם ציפו שיקרה כתוצאה מהצפירה הבלתי סבירה שלהם, וכיו"ב שאלות מחכימות, ולסיכום אני מבקשת מהם לענות על כמה שאלות בשיטה האמריקאית:
"האם הישגת את המטרה שהיתה לך כשצפרת?"
בהחלט/לא לגמרי/לא/ממש לא.
"האם בעתיד תוסיף להשתמש בשיטה הזאת על מנת לקדם מטרות?"
ועוד איך/לא/אני מתנצל/אני מתחנן בפנייך שתחזרי למכונית וניסע.
ברוב המקרים נוצר פקק מאחורינו, ונהגים באים אליי ממרחקים ומבקשים שאחזור למכונית ושאסע כבר.
בדרך כלל, אני מבקשת מהם לחכות בסבלנות כי האיש הזה מקבל עכשיו שיעור פרטי בחינם, והם לא צריכים להפריע לו.
נו, בנסיעה ההיא ברחוב מלצ'ט נסעה מאחורי מונית, והתחילה לצפור כמו פסיכית.
כנראה לא מצא חן בעיני יושביה שאני נזהרת מהתנגשות עם כל מי שלא עוצר בעצור. מה תעשה? הם רוצים שאני אסע באופן שונה לגמרי, ואם כתוב בשמים שמישהו יתנגש בי, אז אני מוכרחה להשלים עם זה. ככה הם רוצים.
ישר נעצרתי, אבל לא היה לי כוח לקום ולעשות את כל ההצגה. אז רק הוצאתי יד מהחלון, וסובבתי אותה בתנועת "למה מה קרה לאמא שלך".
הוא הגיב, אבל לא כל כך עניין אותי מה היה לו להגיד. המשכתי לסובב את כף ידי החוצה ופנימה, כאילו אני לא מבינה כלום.
פת-אום!! מופיע לי בחלון השני הנוסע שהיה במונית וצווח צווחות אימים. החלון היה חצי פתוח, והוא הצליח להשחיל את ידו פנימה, ולהעיף כל מה שהיה במושב שלידי. הוא גם שפך פנימה חלק מבקבוק השתיה שהיה בידו - איזה מיץ מגעיל ודביק שאי אפשר להאמין שמישהו עוד מייצר כאלה שיקויים.
ואז הוא ציווה עליי לנסוע, צעק עליי שהוא ממהר לעבודה, קרא לי זונה בת זונה, ציין לשבח את אבר המין של אמא שלי, וחזר למונית. הוא היה בטוח שהמופע שלו עשה את העבודה, ועכשיו אני אסע מיד. למה? כי הוא היה נורא מפחיד.
אבל אני לא ממש נבהלתי.
הפעם סגרתי את החלונות, נעלתי את הדלתות בעזרת הכפתור שנועל, והמשכתי לשבת בשקט ולעצור את כל התנועה של רחוב מלצ'ט.
ואז הוא יצא שוב, הפעם הוא כבר היה במצב נפשי מסוכן. הוא ניסה לפתוח את הדלת כדי להכות אותי, אבל היא היתה נעולה. הוא שפך את שאריות המיץ הנורא הזה על החלונות הסגורים, ירק על החלונות, הכניס סטירות ואגרופים למכונית, קילל בשטף קללות שאפילו אני לא נוהגת להגות, קפץ בהתלהבות למעלה ולמטה, ניסה לשבור את המראה בצד, ובכלל השתנע במרץ ראוי לציון.
עכשיו כבר הגיעו השליחים מקצה הפקק, וניסו לדבר על לבי שאסע כבר.
"אני לא נכנעת לאלימות" הסברתי להם מבעד לרוק ולמיץ שאטמו לי את החלון.
בסוף נסעתי.
לפחות הפעם זה נגמר בלי התערבות של הילד המתוק שלי.
נחמה כלשהי.
עימאד מורנייה
אין מה לעשות, נגד רצוני אני מוכרחה להודות: הפעם ברק שימח אותי, ועימאד העמיד לי.
לא שזה יעזור לשדרות ולסביבותיה, וגם רק אלוהים יודע איך נשלם על זה.
בכל זאת צריך לתת לבלון הזה את הקרדיט המגיע לו.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
