| 4/2008
אני קצת מפציצה...
אל תתעצבנו, יש לי סבה, והיא די מגעילה.
פתאום הצטרפו לבלוג שלי אנשים חדשים, וזה נורא מחמיא לי.
וגם ממריץ אותי לכתוב.
ותודה לביל גייטס
אני חושבת על מהפכת המחשבים שלנו. יש משהו שמח ויש גם משהו עצוב בלחיות בעיצומה של מהפכה כל כך מטלטלת.
שמח, כי מה, ברור, לא? כולנו זוכים להנות מההטבות ומההתפתחויות.
עצוב, כי קשה להתרומם מבפנים ולראות מה קורה פה.
המחשבים הגדולים שכבר פעלו בארגונים גדולים כמו מדינות בסוף שנות ה-70 ובתחילת ה-80 היו יופי, מדליק, מרשים, אבל רק כשביל גייטס כתב את הדוס שלו, וגילה ש IBM שכחו לרכוש ממנו גם את זכויות היוצרים על מערכת ההפעלה, רק אז התחילו העניינים לזוז.
התינוק שלי היה בן 7 כשהמחשב הראשון, עם האיינשטיין באותיות הירוקות, נכנס הביתה. 7 שנים הוא חי בלי מחשב, וגם כשקנינו אותו לא התיחסתי אליו כאל משהו פלאי מדי. מכונת כתיבה משוכללת, זה הכל. אה, גם היה לנו דיסק של שחמט, וכולנו שיחקנו נגדו. רק אב המשפחה, גאון בפני עצמו, הצליח לנצח אותו פעמיים או שלוש. הבן שלנו למד שח מזה, וגם התחיל ליזום פרויקטים של כתיבה על דברים שעניינו אותו (סחלבים, עקרבים, נחשים, זוחלים בכלל, אפריקה וכאלה).
גם כשמערכת החלונות נכנסה לשוק, זה עוד היה מכשיר ביתי נוח לכתיבת כל מיני דברים, למשחקים (אצלנו שיחקו רק שח, אבל היו גם משחקים אחרים), בקושי לגרפיקה פרימיטיבית לגמרי.
מישהו חשב אז, כשאותיות ירוקות רצדו על המסך, שהדבר הזה ימוטט את תעשיית המוסיקה? שבגלל המכשיר הזה זמרים מהשורה הראשונה יתחילו לצאת למסעות הופעות בכל העולם, כי אחרת אין להם הכנסות מי יודע כמה?
מישהו העלה בדעתו שתעשיית הסרטים תינזק קשות בגלל שאפשר לכתוב אותיות ירוקות על מסך שחור?
אפשר היה להעלות על הדעת שאת התכניות השוות בטלוויזיה נראה על צג המחשב?
שכל המידע הממשי, בכל הרמות כמעט, יהיה זמין לכל נפש?
שקשרים בין אנשים על פני כדור הארץ ייווצרו מבלי משים?
שהדואר הרגיל יהפוך לשולי?
שאת הקניות שלנו נוכל לערוך בישיבה מול המסך, בין "רגע, אני הולכת להכין לי כוס קפה", לבין "יוסי, תרגיע אותו, אני עסוקה עכשיו"?
שאפשר יהיה לוותר על אולפני הקלטה בגלל שבאיינשטיין אפשר לתקן שגיאות מבלי להקליד (שהיה אז לתקתק) הכל מחדש?
שאני אוכל לשבת באירופה ולעבוד על המחשב הנייח שלי פה בארץ? או שאני אעבוד על המחשב של תומס בשבדיה מהבית שלי פה?
שאפשר יהיה לשבת בבית קפה ולכתוב, לצ'וטט, ולברר פרטים על כל מה שבא לך על המחשב הנישא שלך?
לזינוק הקוונטי של המהפכה הזאת אחראי האינטרנט. זאת היתה המהפכה שבתוך המהפכה.
והיא גררה בעקבותיה עוד שכלולים רבי עוצמה. הפס הרחב, מהירות הגלישה ו: ה ה ו ר ד ו ת.
הכל כל כך מובן מאליו היום. כל כך משעמם ושגרתי.
ביג דיל באמת.
כבר עכשיו אפשר לעשות סידורים רבים עם משרדים ממשלתיים באינטרנט, וזה רק ילך וישתכלל.
כשביקרתי בשלכת העבודה (אני מובטלת, זוכרים?) הופתעתי לגלות שלהבא לא אצטרך לפגוש את הפקיד עם כל התיצבות. נתתי למחשב שם את טביעת אצבעי, ומעתה ואילך אצטרך רק להראות למכונה שם בפינה אצבע, והיא כבר תדאג לשלם לי דמי אבטלה.
הכל כל כך טבעי ומובן מאליו.
הכל כל כך מפוהק ולא מעורר תדהמה או אפילו פלצות.
ותחשבו על זה שזאת רק ההתחלה.
זאת מהפכה שהתחילה לפני עשרים שנה בסך הכל, והיא עוד תינוקת.
נדמה לנו שכבר אין מי יודע כמה דברים לשכלל, אבל יש ועוד איך, ואנחנו שוב לא נהיה מופתעים.
כולה עשרים שנה.
מי היה מאמין.
האמת היא שאנחנו לא מבינים מה קרה פה, ולאן זה יוליך אותנו (ובעיקר אתכם...).
זה גדול מדי.
במעלה היאנג צה
ראיתי סרט דוקומנטרי על פרויקט הסכר הגדול (פרויקט שלושת האפיקים) שהקימו על היאנג צה בסין.
במדינה בת מיליארד ורבע אנשים - האנשים מפסיקים לשחק תפקיד.
כשמתכננים פרויקט שדורש להציף שטח שבו מתגוררים 4 מיליון איש, וצריך לעקור אותם ולהזיז אותם למקומות אחרים, אז מה לעשות. לא כל כך חשוב לאן הם ילכו, לא נורא אם הפקידים יגנבו את כל הכסף שנועד לסייע להם. אין בעיה להרוס ל-4 מיליון איש את החיים.
הסרט עשוי היטב, ובאמת מעביר את תחושת האפסות וחוסר האונים של האזרח הפשוט שפתאום מצווים עליו להפוך את חייו.
אבל היה חסר לי שם הסבר מאוייר או משורטט על מה בדיוק הם רצו להציף ולמה, ואיך זה נעשה.
חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא על זה, אבל אני עדיין לא מבינה מה הלך שם.
צריך לקרוא עוד.
מחר, מחר...
60
לפי התאריך אהיה בת 60 בעוד 4.5 חודשים
אבל אני כבר מתאמנת.
בפעם הבאה אנסה לספר מה זה להיות בת 60.
זה לחיות בסרט, שתדעו לכם.
לא בטוח שאצליח, אבל זה מה שאנסה לספר בפעם הבאה.
או באחת הפעמים הבאות...
נשיקות לכולם
| |
סימפוניה לגניחות ולסקס
כל מי שגר בתל אביב, או לפחות ממרכז העיר ודרומה, נחשף לתופעה הזאת.
אני מתכוונת לבחורות בעלות הכישורים הווקאליים הברוכים.
תופעה מעניינת.
טוב, לי בכלל אסור לדבר על סקס, כי אני זקנה. הצירוף הזה של סקס וזקנים, ובעיקר וזקנות, מעורר גיחוך משום מה. זה פשוט מצחיק. זוכרים את הבדיחה על הזקנה בכפר שקוזקים פשטו עליו, שמתלוננת ש"מה קרה? כבר לא אונסים פה?"
העולם שייך לצעירים, וסקס הוא קודש הקודשים שלהם, רכושם הבלעדי. ניחא.
אין לי בעיה עם זה.
יש לי גם בן שקורא את הבלוג, ובטח בדיוק עכשיו, כשהגיע לשורה הזאת, הוא מכבה את המחשב, יורק עליו, וגם בועט בו.
אל תדאג, חמוד שלי. זה לא קשור אליי.
אני הרי אמא שלך! מה לי ולשטויות האלה? אני רק סורגת פוזמקאות כל הזמן, אתה הרי יודע.
כשגרתי בשיינקין היה לי שכן, שבעקבות קולה הצלול של בת זוגו נהיינו חברים טובים. גרנו בית מול בית, חלון מול חלון, והתחביב שלו היה לסטור לה על לחיי ישבנה. יש אנשים שאוספים בולים, ויש כאלה שמעיפים סטירות לתחת. אני לא בטוחה שהיא ממש נהנתה מזה, אבל מה לא עושים כדי לתת גוד טיים לגבר שלך, הא? וכך פעמיים-שלוש בשבוע היינו כולנו, כל שכניו, עדי שמיעה לקונצ'רטו ברה מז'ור לסטירות ולנהמות. סטירה- גניחה, עוד סטירה - עוד אנקה, שתי סטירות רצופות - שלוש זעקות קורעות לב.
אחרי כמה הצגות כאלה נכנסתי למכולת של חיים ושאלתי מי גר בדירה הזאת והזאת. אמרו לי שההוא גר שם.
"מה הולך אתו?", שאלתי. "מה זה הקינק הזה על סטירות לתחת?"
ואז נעמדתי באמצע המכולת ודפקתי הדגמה לכל מי שרצה לשמוע של יצירת המופת שעולה מדירתו של הנ"ל, כולל צעדי פלמנקו סוערים לקצב מחיאות הכפיים שלי, שסימלו את הסטירות.
עם המזל שלי הגבר הזה בדיוק נכנס למכולת ומצא שם את בכלר במופע יחיד שבטח נשמע לו מוכר.
נאלמתי דום, כמובן, ונעצתי בו מבט משועשע. גם הוא חייך.
"רגע, רגע", אמרתי לו, "תשמע... אתה נראה בסדר, לא רע, אבל גם לא כאילו מעלף, לא נגיד, טום קרוז או משהו, ומפה ועד פרקי החזנות הוירטואוזיים שאתה מצליח להפיק מגרונה של הבחורה הזאת משתרע אוקיינוס של תעלומות. מה אתה עושה לה בדיוק? מאיפה הכישרון הזה? בוא תלמד גם אותנו משהו!"
"אני מחנך אותה!" הוא ענה בטבעיות ובשלווה. "היא היתה ילדה רעה, והגיעו לה מכות בתוסיק!"
אחרי זה נהיינו חברים בלב ובנפש.
עכשיו אני גרה בסביבות פלורנטין, ויש לי שכנה שאין לי מושג איפה בדיוק היא גרה - אבל המופעים הקוליים שלה שווים הקלטה מקצוענית. לא פחות. השאגות שהיא מצליחה לייצר, אלוהים אדירים! זה נשמע כאילו שוחטים אותה, לא סטירות ולא פליקים.
בית מטבחיים!
אפשר לראות דרך החלונות והמרפסות איך כל השכנים עוברים לדום שתיקה כשההופעה מתחילה. כל הטלוויזיות משתתקות, כל הפעילויות נעצרות. הכל קופא.
כולם מחכים לסלסול הבא שייצא לה מהגרון.
כל אחד מהרהר בלבו, שאזמין משטרה? אמבולנס? היא תצא מזה בחיים?
הבעיה שלי עם זה היא שאני לא מאמינה להן.
לא לזאת ולא לסטורת העכוז, ולא לכל שאר הנאנחות והנוהמות ששמעתי בתל אביב.
אני כידוע לא זוכרת מה זה סקס בדיוק (עשיתי את זה פעם אחת ויחידה בחיי לפני כמעט 28 שנה ואני לא זוכרת מזה כלום!), אבל נדמה לי שזאת פעולה שדורשת איזה מינימום של ריכוז. איך אפשר להתרכז במשהו בתוך ההמולה הזאת? איך אפשר בכלל להניב מהפעילות הזאת משהו טוב בשאון המחריד הזה, שלא לדבר על המאמץ הנדרש על מנת להוציא אל האטמוספירה רמה כזאת של דציבלים?
לא השתכנעתי, בנות.
לא מאמינה לכן בגרוש.
זה נראה לי כמו אופרה מתוזמרת ומתוזמנת שנועדה לצרוב בתודעתו של בן הזוג שיש לו עסק עם נמרת מין פראית (מסוג המוכר לנו: "הוא לא ישכח את שמה של עמירה פרץ!"), לא יותר ולא פחות.
מה רציתי להגיד בעצם?
רציתי להגיד לכם, לגברים שביניכם, שלא תמהרו לקשור לעצמכם כתרים ושלא תזדרזו לזקוף את קומתכם השחוחה. זה לא קשור לשום דבר שיש לכם או שאין לכם או שאתם כן או לא עושים.
זה בכלל לא קשור אליכם.
זה חלק ממצגת התכלית שמטרתה לגרום לכם לחזור. לרצות עוד מ"החתולה חסרת המעצורים" הזאת.
וזה ממש לא אומר שהיא תרצה עוד סיבוב.
היא רק רוצה שאתם תרצו עוד סיבוב.
רגע של עברית
אם בסקס עסקינן, אז אני רוצה לספר לכם מה שסיפרתי לחברי האהוב אורי על המלה "נפקנית".
שורש המלה נפקנית היא נ.פ.ק.
להפיק ולהנפיק הן שתי הצורות של השורש הזה בהפעיל, ויש גם לנַפֵּק בפיעל.
המשמעות היא: להוציא.
הביטוי בארמית "מאי נפקא לי מינה?" פירושו "מה יוצא לי ממנה (=מזה)"
ולכן נפקנית היא יצאנית.
פשוט וחמוד, לא?
| |
רוני
אני עומדת מתחת לצפצפה. אז ככה נראית צפצפה בת 30, אני חושבת לי. צפצפה מושקעת. אהובה. אני מסתכלת מסביב, ואין ספק - היא מלכת הגינה. היא ענקית, צמרתה פרושה על כל המדשאה שמתחתיה, יש לה עלים בצבע ירוק כהה מצדם העליון, וקטיפה לבנה עשויה מוך מצדם השני. באתי לבקר אותה כי שמעתי שרוני מת.
לא היכרתי את רוני באמת. לפני שלושים שנה הוא היה המורה שלי לקובול בבית הספר למחשבים. הוא משך את לבי מאד. הוא הקרין מין איכות עניינית, תבונה, אינטליגנציה, ואני רציתי להיות חברה שלו. לא חברה-חברה, אלא סתם רציתי את קרבתו. הוא היה בכמה שנים מבוגר ממני, עגלגל מעט, לגמרי לא "חתיך", וכבר אז היה נשוי ואב לילדים.
בהפסקות ואחרי השיעורים חגתי סביבו, אבל הוא לא גילה בי שום עניין מיוחד. הייתי צריכה להתאמץ.
בסוף הצלחתי להסב אליי את צומת לבו, והתחלנו לדבר.
היה לו חוש הומור עדין שהצחיק אותי מאד, והוא היה מורה מעולה.
לא זוכרת איך הגענו לדבר על הגינה שלי בתלפיות, אבל אז הסתבר שהוא ומשפחתו בדיוק עברו לאחד מפרברי ירושלים, וגם הוא גידל גינה, והיה לו עניין בנושא. אז הזמנתי אותו לראות את פלאי הגינה שלי.
רוני סייר לו ובחן את הפרחים והעצים שלי. היו בגינה המון גרניומים, וגם זנים שונים של יערת הדבש, וכמה צפצפות מזנים שונים, וגם ברוש אחד שחור צמרת.
מאחורי הבית היה צינור מתכת שסיפק מים לבית, ועליו נבטו עשר או יותר צפצפות חדשות.
מעניין, כי עד אותו ביקור של רוני גם אני לא שמתי לב למדגרת הצפצפות שהתפתחה לה יש מאין על הצינור.
"אני יכול לנסות לקחת אחת?" הוא שאל.
"בודאי!" עניתי.
הוא רכן ושחרר בעדינות את אחד הנבטים, ושמח עליו מאד.
הקורס במחשבים נגמר, ודרכנו נפרדו.
יצא לי לראות אותו כמה פעמים באקראי בשנים שחלפו מאז, ובכל פעם הוא היה צוהל לעומתי: "זוכרת את הגור צפצפה שנתת לי? אל תשאלי מה יצא ממנה. הצלחה גדולה!"
רוני עשה חיל, ומתוך שהייתי בעסקי מחשבים שמעתי על החברות שהקים ומיזג ופיצל, ידעתי שהוא מצליח מאד בעסקיו, ולא הופתעתי בכלל. היו לו האיכויות האלה של מי שיצליח בכל מעשה ידיו. אני גם בטוחה שהיו לו חיי משפחה מוצלחים ומאושרים. הוא לא היה מה"פיקחים" ההיפר אקטיביים האלה שמתכמנים את דרכיהם, לפחות לא כשהתחיל בדרכו בעולם העסקים בהיטק. הוא היה שקול וענייני, שקט וחביב במידה, ומאד נבון. אני לא זיהיתי בו שום רוע או תככנות, אבל לך תדע.
הוא נראה לי תמיד כמו איש שמזלו שיחק לו בעולם הזה. יש כאלה אנשים (ויש הרבה אנשים שרק נראים כך).
לפני חודש בערך נודע לי שהוא מת. סרטן, כמובן.
כל כך לא התאים לפרופיל הכללי שלו... (כאילו שיש כזה דבר).
אני לא מכירה את משפחתו. אז הלכתי לבקר את הצפצפה שנתתי לו אז, לפני 30 שנה, כשעדיין היתה תינוקת, ועכשיו היא מולכת בגינה שלו.
איחלתי לה אריכות ימים, והלכתי משם.
כשהגעתי אל פאתי היישוב עוד ראיתי אותה, נישאת אל על, חולשת על כל העצים והבתים מסביבה.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
