הבלוג של ולווט אנדרגראונד
התגובות בבלוג של ולווט נרגעו ברובן. פחות השמצות, והן פחות אישיות, פחות צרות עין, פחות קנאה ארסית הישר מכיס המרה, פחות זדוניות שחורה.
ואני הנחתי את הנשק, הכרזתי ביני לביני על הפסקת אש, ונרגעתי מהרעל שפעפע משם אל תוך לבי.
מדי פעם עוד צצות שם כמה מלים מכוערות, אבל זה לא רציני.
שוב אני אני, אביגיל בכלר, שכבר לא צריכה להתחלק כמו אמבה היפראקטיבית למיליון ישויות כדי לסתור את הארס.
תיקון תיקון!!!! בסוף היום שוב הלכתי מכות אצל ולווט.
אבל זה די נדיר כבר.
ואני חושבת לעצמי, מה פשר הקסם של הבלוג הזה?
אני הרי לא אשת עיתונות, ולא מבינה את המנגנונים הסבוכים ושלל האינטריגות הרווחים שם.
לא יודעת. כל מה שיש לי לתרום הוא הידע שלי בעברית ובשפות השמיות.
אולי גם קצת באנגלית, למרות שאין שם דיון על אנגלית. גם במחשבים הצעתי עזרה.
וזהו.
אז למה אני עדיין מסיירת שם? אולי סתם, למטרות שיטור.
אני שוטר המקוף שלהם. גלאי הרשע.
ואולי כי יש שם, אחרי ניפוי הרוע, כמה אנשים אינטליגנטיים ומעניינים.
ואני סאקרית של כאלה.
תומס שלי
תומס יבוא בעוד 3 שבועות ל-3 שבועות. שמחה רבה. אני מכורסמת מגעגועים אליו.
הוא יביא שוב את הגיטרה המשובחת שלו, ונכתוב עוד שירים יחד.
הלו!!! מישהו מחפש שירים? טובים?
וניסע לראות כוכבים בלילה מחוץ לתל אביב.
וניסע לטייל בגליל.
ואולי הפעם נתפנה לראות סרטים, כי בפעם האחרונה לא הספקנו.
לא יודעת במה זכיתי שיש לי סיפור כזה.
הצרות שלי
רישיון הנהיגה שלי פקע ואי אפשר להשיב אותו אלא אם כן משלמים לרשויות 11 אלף שחים.
לא משלמת.
בינתיים הצלחתי לבטל חלק מזה. נשארו 6 אלפים.
לא משלמת.
אני גם אבטל וגם אקבל את הרישיון שלי.
זין עליהם.
בינתיים ליאור נוהג אותי לעבודה ובחזרה.
שיט. זונות.
לא תשברו אותי.
קצת תרבות - איתי טיראן
מזמן מזמן לא ראיתי כזה כישרון, כזה קסם, כזאת הבטחה.
מי שראה אותו בהמלט בטוח התרשם. אני נפעמתי.
אח"כ ראיתי את זנב הריאיון אתו בפגוש את העיתונות. ולא התאכזבתי.
יש בו שקט, חכמה, בגרות, חמידות, יופי. בלי בעיות נוירו-אורולוגיות.
בראוו עלֵיק, יא איתי.
ואפרופו המלט: הספר האחרון בקנה מדה מונומנטאלי שקראתי היה גרטרוד וקלאודיוס של ג'ון אפדייק.
זה רק למיטיבי אנגלית בינתיים (עד כמה שידוע לי), אבל כל כך מומלץ שאי אפשר להגזים בזה. הכל הכל יש בספר הזה.
בשורה אחת: הספר מתחיל בסבא או בסבא רבא של המלט (לא זוכרת) ונגמר במקום שבו המחזה של שייקספיר מתחיל.
מין ספר רקע להמלט.
נפלא ומופלא מכל בחינה אפשרית.
פינת ההתרברבות הזולה: לפני כ-12 שנים שלחתי לאפדייק סיפור שכתבתי באנגלית על מלחמת המפרץ בארץ. לא פחות. החוצפה שלי במבט לאחור מדהימה אותי לפעמים. אפדייק לא ענה לי, אבל אחרי זמן מה קיבלתי תשובה שלילית מהניו-יורקר. הם טענו שהסיפור שאפדייק שלח אליהם והמליץ עליו ארוך מדי (ארוך מדי או "מרגיש" ארוך מדי, על פי ניסוחם).
כן, כן. אפדייק שלח את הסיפור אליהם עם המלצה.
הייתי בעננים.
מובן שבמקום לקצר ולהדק אותו, לא קיצרתי ולא הידקתי אותו.
טוב, נו. אני יודעת.
פאתטי, הניסיון שלי למצוא בי בכוח איזו חשיבות.
מפגרת זקנה.
אה, עוד דבר קטן:
ביום חמישי הבא, כאילו?
אני הולכת להופעה, כאילו?
עם הבן האהוב שלי, כאילו?
של סטינג, כאילו?
יש!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
