ילדותנו ונעורינו חלפו עלינו בחיפה של ראשית המדינה.
אנחנו, ילידי תש"ח, נחשבנו למיוחדים במיננו. כל המורים הדגישו באוזנינו עד כמה יחידי סגולה אנחנו. מחזור המדינה.
מעניין, ממרחק הזמן, לראות איך תהליכים עצומים שעברו על המדינה השתלבו ונשזרו בתוך חיינו כאילו היו הדבר הטבעי ביותר עלי אדמות.
בלי קשר ובכל זאת, נזכרתי לפני כמה ימים בחברת הממתקים שנעלמה בינתיים ונקראה צֶדֶ. נראה לנו טבעי לגמרי. שתי הברות חסרות כל משמעות לדוברי עברית, כשהאחרונה בהן מנוקדת בסגול, בלי ה' לנחמה, שלפחות תקנה לה מראה עברי. צֶ דֶ. ואיש לא שאל ואשה לא הוטרדה, וילד לא תמה, וילדה לא התפעלה. כשחשבתי על הצירוף הכל כך מוזר הזה לפני כמה ימים הבנתי, לראשונה בחיי, שמדובר בשתי אותיות C ו-D כפי שהן נקראות בפולנית או בגרמנית. משום מה אני זוכרת שהלוגו שלה היה צ ֶד, הסגול היה בין הצדי לדלת, אבל אני לא מוצאת לכך סימוכין. את הכרזה שלמטה גנבתי מאתר "נוסטלגיה".
דברים מוזרים לגמרי התרחשו מסביב, והכל זרם בטבעיות משונה. לא היה צורך לשאול ולברר מה לעזאזל הולך פה. פעם, לפני השיעור ביקשה ממני המורה לכתוב על הלוח את המלים קסות לחורף. כשהתחיל השיעור והמורה (מרים מהלל היה שמה, ואיש מתלמידיה לעולם לא ישכח אותה, לטוב ולרע) נכנסה, היא העירה לי שצריך לכתוב כסות לחורף כך, בכ'.
והיא הסבירה למה המלים כתובות שם. יש ילדים שאין להם בגדים לחורף וכל ילד מתבקש להביא בגדים חמים לתת להם. מי הילדים? למה אין להם קסות לחורף? מה הולך? לא שאלנו. הבאנו את הבגדים.
למטה, ליד הים, התמלאו הצריפים שהיו שם באנשים. ונבנו צריפים נוספים. האנשים היו עולים חדשים. אחר כך תשיר חוה אלברשטיין את שירה "שער עליה". מעברה קראו לזה. מעברת שער עליה. הצריפים היו שם קודם, שרידים למחנה הבריטי שהיה שם רק שנים ספורות קודם לכן. לא ידענו. לא היה לנו מושג. אני כמעט בטוחה שבגיל 7 אילו שאלו אותי למה האנשים האלה באים הנה, לא הייתי יודעת אפילו לדקלם שהם יהודים, שעכשיו יש להם מדינה, שהיתה מלחמה איומה, שהם באים ארצה, לביתם החדש.
פשוט היתה מעברה, ופשוט היו ילדים שהיה צריך לתת להם קסות לחורף.
אחר כך הילדים מהמעברה באו ליום היכרות, כך אני משערת, לבית הספר שלנו. ופתאום ראיתי שאחת הילדות ששיחקו במגרש בית הספר נעולה בנעליים שתרמתי במסגרת מבצע קסות חורף. ונפלט לי: יא! ואז נשתתקתי, לא לבייש אותה.
יום אחד נתבקשנו לארח ילדים מהמעברה בבתינו.
אני אירחתי את אווה. היא באה מפולין, ואני ידעתי פולנית באורח פלא.
היה לה אח תאום בשם אדם, אבל הוא התארח אצל בן מהכיתה.
לא היו אצלנו כתות מקבילות. לא ידענו שיש כאלה דברים. היו שמונה כתות, א' עד ח'. המורה מרים מהלל היתה המחנכת שלנו מכתה א' עד ה'. חמש שנים אותה מורה. חמש שנים אותה כתה. כמעט. מדי פעם הצטרף ילד או עזב ילד, אבל מרבית ילדי הכתה נשארו לאורך כל 8 השנים.
כתה ה' בי"ס אילנות, כרמל מערבי, חיפה. שנת 1959
הכרמל של ילדותנו לא היה רק ירוק תמיד. הוא היה ירוק כולו. המרחק בין כל בית בכרמל לבין השדות הפראיים לא עלה על מאה מטרים. חוצים פה, עוברים שם, יורדים כמה מדרגות, והופ, כאילו טסנו בכמוסת זמן פלאית הישר אל ימי התנך. אל האבנים, אל הצמחייה, אל הפרחים שעוד מותר היה לקטוף.
אני לא מוצאת את המלים שיתארו את האינטימיות שלי (של כולנו) עם ההר הזה. את תחושת החמימות, גם בחורף, שזרמה בי כשהייתי פוסעת אל תוך הסבך, כשפגשתי את הסלעים שהפכו לחברים קרובים שלי במשך הזמן. היו להם שמות (אני זוכרת שני סלעים צמודים שאחד מהם נקרא הלויתן והשני הכריש. פעם נפלתי מהלויתן, ונפצעתי בברך פצע איום ונורא שעד היום אני נושאת בגאון את צלקתו, והיא תישאר אתי עד הרגע הגדול...).
התערובת הייחודית הזאת של עשבי הכרמל ושיחיו. מרווה משולשת מקושקשת בתוך עננה של אזוב, עם סלילים של ריחה המשכר של הקידה השעירה הצהובה והשתלטנית (אוחחח איזה ריח יש לה זותי...), הסחלבים המוזרים, הסגולים, החרובות הפורחות בריח שהיה אז מוזר, עד שהתבגרנו והתוודענו אל ריח זרעם של הפרטים הזכריים במין האנושי...
היו לנו מחבּוּאים של פרחים. מחבּוּאים זאת צורת הרבים של מחבּוּאה. המשקל על ה"בו".
אני זוכרת חלק מהם עד היום ובדיוק איפה הם היו. היה מחבואה אחד של נרקיסים שלא גיליתי אותו אפילו לחברה הכי טובה שלי. חשפתי אותו במקרה, כשטיילתי בשדה שליד הבית. מחבואים של סייפנים, של רקפות, של כלניות.
הכלניות תמיד נראו לי אנושיות קצת. היו ביניהן פרחים זקנים שעוקץ הגבעול שלהן התחיל להתרחק מעלי הגביע המעטרים את הפרח מלמטה. הן גם היו כל כך פשוקות, שראו להן את הלבן בבסיסם של עלי הכותרת, והזרעים שלהן נראו לעין בבירור. אלה לא היו שוות קטיפה. אבל היו ניצנים סגורים ומבוישים, והיו כלניות תינוקות שצבען אדום להבעית וצלקתן ועלי הכותרת שלהן קטיפתיים ומושכים את הלב.
כשטיילנו, חברתי ואני, בואדי הצפוני, ואדי לוטם, ראינו יום אחד שהתחילו לבנות על שיפולי ההר בסוף הואדי, קרוב לים. בתים חדשים תמיד הסעירו אותנו, כי בכרמל המערבי באותם הימים לא היו הרבה בתים, וככל שהתמשכה הירידה מערבה כן הידללו הבתים. גרנו ברחוב הסנה, ממש למטה, וברחוב שלנו היו בדיוק 3 בתים.
הבניינים שראינו בהקמתם בקצה ההר הלכו ונבנו, עד שבנייתם הושלמה והם נצבעו בוורוד! שכונה ורודה בנו לנו שם!
החלטנו ללכת ולבדוק מי גר שם, ואולי להכיר ילדים חדשים. זה היה מסע די ארוך ודי מפרך, ולבסוף כשהגענו, התישבנו על איזו מדרכה והיצצנו אל תוך הדירות.
באחת הדירות ראינו איש מבוגר שעמד באמצע החדר וירק על הרצפה.
לא הבנו כלום, לא היתה לנו דיעה, לא דיברנו על זה.
לבסוף קמנו והלכנו הביתה.
מעולם לא חזרנו לבקר בבתים הורודים הללו.
זאת היתה השכונה קרית שפרינצק או רמת שפרינצק או נווה שפרינצק או מעלה שפרינצק. שפרינצק, בקיצור,שראינו אותה נבנית יש מאין.
הכרמל היה פזור עצמות של בעלי חיים שמתו בו, ואני אספתי את העצמות והבאתי הביתה. תכננתי לבנות שלד בבוא היום, כשכל העצמות הדרושות יתאספו לי. אמא שלי חשבה אחרת...
היתה לי כלבה בשם ביבי, אהבת חיי היא היתה (לא חלמתי אז שהשם הזה בלבד, די יהיה בו כדי לסכן את שלמות העורקים הכליליים שלי). הייתי מתהלכת אתה בואדיות ומדברת אליה כאילו היתה בן אדם. היינו מבלות שעות בדממה של הכרמל המערבי, עם אוושת הרוח המנחמת שבאה מהים.
אין פה כלום בפוסט הזה. הוא רק סקיצה למשהו שאין לי מושג מה הוא.
והוא שיר אהבה לכרמל, אהבה שלעולם לא תחלוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
