הֲגִיגַיִּל

היום ולווט גערה בדנה, וטענתה, מעבר להבדלים שהיא מצאה בין הטעמים האישיים שלהן בפינטוזים, שמאות אלפי קוראיה עלולים לא להבין את ההבדל בין פנטזיה למציאות, ועוד לחשוב בגללה שבחורות רוצות להיבעל ע"י 80 גברים באוברולים. וכל הנשים המ-זו-ע-ז-עות ענו שהטור של דנה היה זוועה ונורא ואיום.

גם אני לא שותפה לפנטזיות שדנה מפרטת, ושאני אפילו לא בטוחה שהן הפנטזיות שלה. אבל מזל שכל אחד יכול לבחור לו פנטזיות כאוות נפשו וכטוב עליו לבו בתחום הסקס (וביתר התחומים).

לי יש כמה שאלות, שצריך לענות עליהן לפני שפורשים חוות דעת נחרצת כזאת על מישהו:

למשל, אם בכלל יש למקצוע העיתונאות תפקיד חברתי, מה הוא התפקיד הזה ואיזה סוג של עיתונאים הוא מחייב? כי יש הרבה סוגים של עיתונאים, כידוע. יש מדווחים, ויש מנתחים, יש מפרשים ויש מתחקרים, ויש חושפים. יש מדיניים, יש פוליטיים, יש מומחים בתחומים שונים, ויש אישיים ויש ויש.

דנה ספקטור היא בעלת טור אישי, שעיסוקו בינתיים במערכות יחסים בין אנשים: חבריות, זוגיות, משפחתיות, וכו'. יש לה תובנות והשקפות שונות בנושאים הללו, והיא מטיפה את השקפת עולמה דרך כתיבה מבדרת, שנונה, ודברנית מאד. כמעט בכל טור שלה, מאחורי הצחוקים עתירי המטאפורות, יש פואנטה, סדר יום, או "מוסר השכל" אם תרצו. אז היא כן או לא נכללת בין בעלי המחויבות החברתית-חינוכית?

שאלה נוספת היא מה זה חשוב לכם, חבורת חטטנים נטולי חיים, אם ספקטור נאמנה למציאות או לא? העובדה שהטור מותיר רושם של חשיפה אישית אוטנטית ושל דיווח אמין מהשטח הפרטי של ספקטור, לא קשורה לשום דבר. ייתכן שהיא מלבישה מה שנוח לה על חייה האישיים, ייתכן שהיא מדווחת באמת בדייקנות. יכול להיות גם שלפעמים כך ולפעמים כך, או שגם וגם או שלא זה ולא זה.

למה זה חשוב בכלל? התפקיד שלה הוא להעביר את המסרים שלה, או לא, באמצעות הומור וכתיבה כמו-אישית פרטית. לא מעניין אותי אם א' בכלל קיים ואם שמו מתחיל בא'. לא מעניין אותי אם החברות שלה קיימות או לא, ובטח שלא מעניין אותי אם אלה באמת הפנטזיות האישיות של דנה ספקטור במיטה.

הטור של דנה היום היה מדויק לגמרי: הוא עסק באחד השקרים הקטנים הנפוצים ביותר בחיי נישואין: המין הפתוח והגלוי. הוא אמר, בשורה התחתונה: לכל נשוי ונשואה יש חיי מין פרטיים, לצד המין המשותף, ולא צריך להיבהל מזה. זה בסדר. ספקטור גם ציינה את הנחמות של כל זוג על משברי הזוגות האחרים, ואת התחושה שאצלם זה אחרת, ואת הידיעה שממש לא. הכל היה נכון ונכוח.

ואז היא הניחה את הפצצה שלה: השימוש שהיא הציעה בבחורה מבסיס חיל האוויר כאובייקט להזיות מין.

כמו שכל אחד מכם ומכן יודע/ת: הזיות על הכל מפוזרות בשטח בחינם לכל דורש, ומותרות לכל אחד, וכולם גם לוקחים להם מנות גדושות מהחומר הזה ומסניפים אותו בלי חשבון. גם את וגם אתה. אז רק לכתוב אותן אסור? למה, כי דנה ספקטור ככותבת טור היא דמות ציבורית עם אחריות מוסרית? כי היא לא, אתם יודעים.

אני שואלת את ולווט, אם דנה היתה מעלה הזיית מין על נערה בטקסס שנבעלת ע"י 80 קאובויז שריריים, זה היה יותר טוב? עוד שאלה: אם נזעקת כבר על הילדה הספציפית הזאת, למה לא התקוממת על כך שבכלל יש לה סרטי פורנו? את הרי יודעת בדיוק על מה מבוססים הסרטים האלה, ואיזה ניצול ודורסנות כלפי נשים מעורבים בהם, הן בתכנים והן בהפקת הסרטים, לא? במלים אחרות, מה ההתחסדות הקדושה הזאת לכם? לאזכור הנערה מבסיס חיל האוויר יהיו השלכות מסוכנות יותר על גברים מאשר לאזכור החיבה לסרטי פורנו?

ומלה על טורים אישיים בכלל, שכביכול עוסקים ב"אני, אני, אני" - אם הם מוצלחים ומצליחים, סימן שהם עוסקים באת, את, את וגם באתה, אתה,אתה. לא בחיים של דנה ספקטור, אלא בחיינו אנו.

זה המדד ואין בלתו.

נ.ב. לא קראתי את התגובות אצל ולווט היום. אין לי חשק. סליחה אם חזרתי על דברים שנאמרו שם.

אני עסוקה כמו נמלה, וגם בתוך התעסוקה המלאה הזאת אני שורפת זמן על שטויות, כמו קריאת עיתונים, שינה ובהיה חסרת תוחלת באויר.

• אני עסוקה ב:
  • לעבוד לפרנסתי קצת בהיסטריה כי יש שם לחץ 
  • לכתוב מהר מהר סיפור באנגלית ולהגיש אותו בזמן לתחרות באנגליה
  • לכתוב מחדש את האוטוביוגרפיה של ג'וש בלינדר כי בני יקירי חושב שזה יופי של ספר ושהגיע הזמן לפרסם כבר משהו
  • התכונה העצבנית הרגילה לפני שתומס בא בעוד 4 ימים ויישאר אתי 3 שבועות, ויהיה כיף:
    • לגמור כמה שיותר מטלות בעבודה
    • לעשות חינה בשיער
    • לנקות את הבית  יסודי
• קראתי את מה שגדי טאוב, שאני גרופית שרופה שלו, כתב על הניו אייג'זם. מאמר נפלא, שסידר לי את הראש בנושא. הכל שם נראה לי דפוק ונסלד ונלעג ומזויף מאז ומעולם. אבל הענקת שמות תואר איננה חכמה גדולה וגם לא הנמקה משכנעת, אז שתקתי. לא רק שהוא נימק וארגן לי את כל מה שלא ידעתי שחשבתי על הניו אייג', הוא גם הכניס אותו להקשרו ההיסטורי, הסוציולוגי, הפוליטי, והידק הכל מכל הצדדים כמו שצריך. מאמר מאלף ומתריע, ועכשיו הסלידה שלי מניו אייג'זם מסודרת.
• אני נהיית יותר ויותר צעירה:
  •  קוראת פחות עיתונים
  • מתעניינת פחות בעולם,
  • לא קוראת ספרים (כמעט)
  • אין לי סבלנות להאזין עוד לתכנית הגריאטרית של משה טימור "ששי אישי" שהיתה מאוד מעניינת כשעוד הייתי זקנה
  • יש לצפות שיכולתי הלשונית תלך ותיעלם בעתיד הקרוב עד שתהפוך למלמול הוואלה-אחלה הנפוץ (כ-100 מלים בארסנאל כדי לבטא בעזרתן כ-4 תחושות בסיס)
• אני מזדקנת בקצב רצחני:
  •  מוסיקה מפריעה לי וכמעט הפסקתי להאזין, אבל אני יודעת שזה זמני. אולי.
  • לא יודעת מי הם:
    • עפר שכטר
    • נינט
    • מישהו דנקר
    • יודה לוי
    • ועוד המון המון שמות שאין לי מושג מי הם ואין לי שום כוונה להתחיל לברר, אבל אי אפשר לצלוח עיתון מבלי להיתקל בשמותיהם ותמונותיהם 10-20 פעם. כל עיתון, כל יום.
• יכול להיות שרענן שקד צודק, וכל מה שתכניות הכוכב נולד עושות הוא לייצר מין אלילי בלונים שמתפוצצים במהירות האור ובינתיים מפרנסים מדורי רכילות מוכי טמטמת ופפרצים בגרוש, ולא זמרים רציניים. אם כך, אני חוזרת בי מהסנגוריה שלימדתי עליהן. ויכול להיות שהנקודה הזאת קשורה בעבותות להערה למעלה על עפר שכטר ונינט שאין לי מושג מי הם. הם נשמעים לי קשורים לכוכב נולד איכשהו.

 צ'יבי שלי, הג'ינג'י שבראש הדף, היה נורא חולה, הבריא, ומיד חלה שוב. יש לו גרדת איומה בצואר שלא מפסיקה לגרד לו ולשגע אותו, והוא מגרד וצורח מכאבים, ופותח לעצמו פצע נורא ואיום וגדול שם, שנראה כאילו מישהו ניסה לשחוט אותו.

זאת תופעה אוטו-אימונית, משהו כמו אלרגיה אבל בלי גורם והרבה יותר אלים.

אני מודאגת נורא.

אני עסוקה מדי. אין לי תובנות ואין לי מחשבות.

תוספת: הוספתי הסבר ב"עוקף ניאגרה" לאורי חבר שלי שלא ראה מה שהסברתי

אז איך מצליחות אניות (כבר מזה 150 שנה) לטפס במעלה ובמורד מפלי הניאגרה האדירים? כי כשחושבים על זה, זה קצת מעורר תמיהות.

כמה מילות רקע, כי מוכרחים לדעת מי נגד מי

מפלי הניאגרה נמצאים על נחל הניאגרה, שמקשר שניים מהאגמים הגדולים: אגם אונטריו ואגם אירי.

אגם אירי מתנקז אל נהר הניאגרה, אשר זורם בשמחה ובאדישות, עד שפתאום, בום טראח הוא צונח אל תהום שנבקעת לה. הנפילה האדירה הזאת של המון מים היא היא מפלי הניאגרה (זה קורה בשלושה מקומות שונים, ויש לכן שלושה מפלים שונים). בתהום מחכה לו לנהר בעצם המשכו שלו עצמו, שמוביל אותו אל אגם אונטריו.

קבלו תמונת לווין מבהירה.

עד כאן, פשוט.

כל האגמים הגדולים הם בורות ענק שכוירו וגולפו ונחפרו ונחצבו ומה לא ע"י תזוזתם של קרחונים אדירים שהחלו להינמס ולנוע. התהליך התחיל לפני 18 אלף שנה, לא נורא מזמן. בתנועתם הם גרפו אתם את הקרקע שמתחתיהם. ארגנו לעצמם בעצם כלי קיבול כדי שיהיה להם לאן להינמס, וכדי שכל המים שיינמסו מהם לא יישפכו לכל עבר סתם. מה שמעניין הוא שמרבית המים של האגמים הגדולים כיום הם עדיין אותם מים שהיו קרח ונמסו אז!

המטרה: להשיט אניות בין אגם אירי לאגם אונטריו

האמצעי: לבנות חדר מדרגות צדדי

(דנה ספקטור היתה פעם בבלוג שלי והיא כנראה לא תבוא שוב, בכל אופן אני מבקשת את סליחתה על הפלגיאט החד פעמי הזה. זה לא יקרה שוב.)

כדי לטפס במעלה או במורד המפלים, היה צריך לעקוף אותם. במלים אחרות, לחצוב בנהר הניאגרה תעלה צדדית , ולהטות  מים אליה. המעתק או המתלול או המצוק או השד יודע מה המלה העברית ל- escrapment (אני מהמרת על מצוק), נמצא גם שם, במקום בו יוזרמו מי התעלה.

והנה עיקר הבעיה: צריך לבנות חדר מדרגות שידרג את המצוק הזה. זה לא נורא קשה לחצוב במצוק, או לבנות שמונה מדרגות מבטון בין פסגת המצוק לבין תחתיתו. אגב, אני לא יודעת אם חצבו או בנו, ואני מנחשת שבנו.

אז מה בנו שם?

בנו שם שמונה מדרגות ארוכות וגבוהות, כאילו לענקים מעולם אחר, ולכל מדרגה בנו משני צדיה גם קירות עבים ומוצקים, ובעיקר גבוהים, שיגיעו עד למפלס המדרגה הבאה. וכך הפכה כל מדרגה לתעלה. וזה גרם כמובן למים שהוסטו מנהר הניאגרה לזרום בשצץ קצף במורד המדרגות, וזה כבר נראה יותר טוב. כי לצד מפלי הניאגרה המתנפצים למטה, נוצר פתאום מפל מלאכותי, מדורג, שמתנפץ ממדרגה למדרגה.

עכשיו כבר לא נותרה עבודה רבה: רק לחסום את המים, ולתת להם לזרום באורח מבוקר בין המדרגות.

לכן, בראש כל מדרגה התקינו שערי ברזל חוסמים, שיחסמו את זרימת המים.

מה עושים עכשיו?

והנה התרחיש: אניה מגיעה לחדר המדרגות מאגם אירי, נניח, ומבקשת לחצות אותו ולעבור לאגם אונטריו. האניה הזאת שטה בכיוון הזרימה של הנהר, כמובן, ולכן היא צריכה ל"רדת" במדרגות (במקום ליפול במפלים ולהתנפץ).

מיד מגיפים את כל מחיצות הברזל, פרט למחיצה הראשונה שעוצרת ישירות את המים המוסטים מנהר הניאגרה, את החציצה הזאת פותחים. מובן שהמים מציפים את המדרגה הראשונה, העליונה בין המדרגות. המים לא ממשיכים לזרום במורד שאר המדרגות, כי כל המחיצות מוגפות.לכן המים באגם אירי והמים במדרגה העליונה הם באותו גובה, והאניה יכולה לשייט לה אל תוך המדרגה.

עכשיו מגיפים את השער מאחוריה, והיא כלואה בתעלה שלה, כשפניה אל המדרגה הבאה.

הצעד הבא, הוא לפתוח מעט את המחיצה הקדמית, ולהניח למים ליפול אל המדרגה הבאה.

מפלס המים של המדרגה העליונה, בה נמצאת האניה, הולך ופוחת, כי כל המים נשפכים אל המדרגה שמתחתיה, והאניה "יורדת". לאחר שהמים מילאו את המדרגה הבאה, ולמעשה הגיעו למפלס שבו נמצאת האניה, פותחים את השער הקדמי שלה לרווחה, והיא שטה קדימה, עד למחיצה המוגפת של המדרגה הבאה.

וכן הלאה. כל מדרגה שהאניה מגיעה מגיעה אליה מוצפת במים עד למעלה, ואז היא מתרוקנת, כדי למלא את המדרגה הבאה. כך מטפסים במורד מפלי הניאגרה.

איך אניה מטפסת במעלה המפל מאגם אונטריו?

כבר לא קשה להבין, אם מבינים את התהליך הקודם.

בניגוד לטיפוס כלפי מטה, שבו כל מדרגה שהאניה נכנסת אליה מלאה במים, ואז מתרוקנת מהם, התהליך כאן הוא הפוך: כל מדרגה שהאניה מתקדמת אל תוכה ריקה ממים, ואז היא מתמלאת עד למפלס של המדרגה הבאה.

מובן, שאף פעם המדרגות לא "ריקות", אלא יש בהן מידה מינימאלית של מים כדי לאפשר לאניה לצוף בהן (כעומק השׁוֹקַע של האניה).

התמונה הבאה מראה מצב מעניין: אניה שעושה את דרכה במעלה הנהר(חץ אדום מכוון אל ירכתיה) נראית כלואה במדרגה מרוקנת, והיא מחכה שימלאו לה את המדרגה כדי שתעלה למפלס הבא. אבל בנתיב הנגדי, מעליה (חץ סגול מכוון אל ארובתה, ומאחוריה נראים ירכתיה ועל פי זה מובן שפניה לכיוון ההפוך)), נראית אניה בדרכה למטה, במדרגה המקבילה, אלא שהמדרגה שלה מלאה במים, והיא מחכה שירוקנו לה אותה כדי שתוכל לרדת. לחצו על התמונה, ותראו אותה ביותר גדול:

זה כל הסיפור.

עכשיו חסר לי ציור לשם המחשה.

גם זה יבוא, אבל עוד לא.

הערה: את התהליך כתבתי עכשיו. את הספר שבו הוא מופיע בקיצור אתחיל לפרסם פה בקרוב.

עוד הערה, בעקבות הערתה של דה-פו: יש מדרגות/סכרים/לוקים כאלה בכל העולם. בכל מקום שבו צריך להעביר אניות בין מפלסי מים שונים. בניאגרה זה מרשים במיוחד!