| 7/2007
טוב, רגע!
סיכומי ביניים
נכון להיום יש לבלוג 52 מנויים.
מתוכם 12 אנשים שמכירים אותי מקודם, כולל חברים ובני משפחה.
מתוכם חברה אחת אנסתי ופשוט רשמתי אותה לבלוג ומאז היא נאלצת לקרוא אותו, מסכנה.
את שאר ה-40 אני לא מזהה וגם לא מנסה לזהות לפי כתובות המייל שלהם.
אני בעד שמי שרוצה להיות אלמוני יהיה אלמוני.
נכנסים לבלוג כ-1000 איש בחודש, בחישוב ממוצע. הכי מעט היה 657 והכי הרבה 1420 בחצי השנה האחרונה.
המשמעות של זה היא שהבלוג חרא.
כושל ונכשל.
יש מישהו שמאוהב בפוסט חסר המשמעות הנקרא "תמונות מהבית", ונכנס אליו כל שבוע.
אפשר לדעת מי זה, ולמה אתה כל כך דלוק על החיות שלי?
קצת ספוקי, האמת.
יש אנשים שנכנסים אליי לקבל רעיונות. אני מחזיקה בלוג מראה של הבלוג הזה בקפה דה-מרקר, ויכול להיות שמשם הם נכנסים.
לא שזה כל כך חשוב, אבל אני מוצאת עקבות פה ושם של אנשים שגונבים לי צעצועים רעיוניים, או לשוניים.
אחת מהם, דורה קישינבסקי מנרג', פשוט צטטה את הפוסט שלי "כל נשות הנשיא" בלי בושה, כמעט מלה במלה. היא כתבה טור, שכולו בעצם תגובה לפוסט שלי, וכמובן לא ציינה את העובדה שהיא עונה לפוסט מסוים של אדם מסוים במקום מסוים.
כתבתי לה. בטח שכתבתי.
היא ענתה, ולא הכחישה שגם הפוסט שלי היה בין המקורות ההשראה לטור שלה... יה רייט.
יש מישהו שכל רגע מחפש בגוגל את "ירון ברכה", זה הפושע הארור ששיכל 6 משפחות בגלל שבא לו לנהוג בהשפעת סמים קשים, ואז ניסה גם לטפול את התאונה על אחיו התאום שגם אותו הוא רצח. הוא וחבריו משאירים לי תגובות נאצה אחת לכמה זמן בפוסט שהוקדש לקלל אותו. אין לי בעיה עם זה. כשיימאס לי אני אפנה אל מי שצריך ואברר בדיוק מי עושה את זה. אם ירון ברכה יתברר כמי שעושה את זה, אני אגיש נגדו תלונה במשטרה. אם אני אראה את ירון ברכה זורק גפרור על המדרכה, אני אתלונן במשטרה. שירון ברכה ייזהר ממני, ועכשיו כבר גוגל יעלה אותו עוד כמה פעמים. אם יש מישהו בעולם הזה, ובחיי שאין הרבה כאלה, שאני אשמח לתקוע לא חשוב איך, זה ירון ברכה.
יש מישהו שכל הזמן מחפש את דנה ספקטור בגוגל, ומגיע אליי. אולי זה כמה אנשים ואולי גם דנה ספקטור ביניהם...
השם יתברך
גם אני מחפשת את אביגיל בכלר לפעמים בגוגל (1,410 אזכורים).
לעתים נורא נורא רחוקות. אולי פעם פעמיים בשבוע, לא יותר.
כן, כולנו חשובים.
כל כך חשוב להיות חשוב.
השם שלנו כל כך משמעותי.
זה מה שיש לנו. זאת הזהות שלנו כלפי העולם.
פעם עבדתי בבי"ח לחולי נפש איתנים. זה היה בתקופה שהייתי סטודנטית, ועבדתי שם ככוח עזר. נדמה לי שכבר הזכרתי את זה פה.
האחות הראשית שם היתה אשה נפלאה, ערכית ומוסרית להפתיע.
זאת היתה מחלקה פתוחה של חולים כרוניים, כאלה שמבלים שם את כל חייהם.
באחד הימים הראשונים שלי שם, שאלתי אותה משהו על אחד החולים, וטעיתי בשמו.
פניה מיד הרצינו, ובחומרת סבר היא אמרה לי:
"פה לא טועים בשמות, אביגיל. קחי לך כמה זמן שאת צריכה, ושנני את השמות כך, שלא תטעי שוב. לאנשים האלה אין כלום פרט לשם שלהם."
אני זוכרת את זה ומספרת את זה כי זה עשה עליי רושם אדיר.
לאנשים ההם, השם הוא גם הזהות שלהם כלפי עצמם, לא רק כלפי העולם. בעצם, גם לנו.
לא בכל רגע בחיי זכרתי את זה, ופישלתי כמה פעמים בנושא.
אבל אף פעם לא באיתנים.
משמעות השם שלנו היא הרבה מעבר לסימן היכר.
הוא בעל משקל עמוק ומשמעותי.
חשוב שהוא יופיע בגוגל!
לפחות 1410 פעם.
תוספת לשס
אחרי הפוסט על שס ראיתי גם את חכ אמסלם משס. הוא דיבר בשפה העברית לשם שינוי, כלומר בינתיים יש שם כבר שניים שיודעים עברית (אטיאס והוא), והוא הסביר למה הוא תומך בחנינה לבלומנטל.
אז ככה.
דיבר עברית, אמרתי.
תמך בחנינה לאשכנזיה.
אשכנזיה חילונית.
זאת שס שהיכרנו אז אז?
על מה אתם מדברים, תגידו?
השנאה לשס מערפלת את חוש הראיה!
אני יודעת שהוא נתפס פעם עם איזה עשרת אלפים שח יותר ממה שמותר להכניס ארצה בלי להצהיר.
עזבו אותי כבר מהשטויות, בחיאת.
בכלל לא אמרתי שאני עוזבת.
סתם, התחלתי להרגיש לחוצה כל פעם שלא בא לי לכתוב, כאילו שאני עובדת אצל הבלוג הזה.
עכשיו החופש הגדול.
ורשמו אותי לקיטנה יעודית.
קיטנת גמילה מבלוגים.
אל תהיו ילדותיים, תעשו לי טובה.
נשיקות ואהבה.
נ.ב.
תיכף ברק יעשה משהו ואני אתפוצץ עליו פה.
הוא כבר כבר בדרך.
לא לדאוג.
כל עוד הנאד הזה פעיל פה, אין סיכוי שהקיטנה תעזור לי.
זה כמו לשים נרקומן על גבעה של הרואין, לתת לו מזרק ביד, ולהגיד לו, עכשיו תיגמל.
צחוק מהעבודה.
| |
גרגורים והרהורים
חללי המלחמה
מתחילים כבר פה ושם לדבר על מפתוח על כך שאין מלחמות בלי הרוגים.
אני אמא, ואם חלילה היה קורה משהו לבני במלחמה, הייתי מעדיפה שמדינת ישראל כל כולה כולל המפעל הציוני כולו ילכו לעזאזל, ובלבד ששום רע לא יאונה לו.
אבל זה לא קרה, תודה לאל, ואני חופשיה לחשוב בדעה צלולה.
ובכן, הרי לכם מחשבותיי הצלולות:
מספר ההרוגים, חיילים ואזרחים כאחד, במלחמה האחרונה היה אפסי.
מספר החיילים שנהרגו בלבנון ב-18 שנות שהותנו שם היה אפסי (כ-25 בשנה).
אילו נשארנו שם היינו קוברים את אותו מספר חיילים, והחיזבללה לא היה משתלט על דרום לבנון.
אולי היינו מפתחים שיטות לחימה יותר יעילות (ראו הגדה ורצועת עזה), או מגיעים לשיתוף פעולה עם השלטון בלבנון.
אולי הכל היה מתפתח אחרת.
בכל אופן, אי אפשר להגן על הארץ הזאת בלי שיפלו קורבנות גם אצלנו.
מתוך אלפי קטיושות (נדמה לי ש-4000 ואין לי כוח לבדוק) נהרגו כ-40 אזרחים. סליחה, אבל זה כלום.
וחיילים, לא מאומנים ולא מוכנים שפעלו בתוך ברדק אטומי, נהרגו כ-130. גם זה זיל הזול. שוב סליחה.
אני לא אחזור על הקלישאות שכל אחד הוא עולם ומלואו וכל משפחה וכל נפש.
כי במלחמות נהרגים אנשים.
אם זה השיקול של המפקדים, איזה סיכוי יש לנו בכלל.
השבויים ושחרור האסירים
באשר לשבויים - זה קצת יותר מסובך.
דמם לא יותר יקר מדם ההרוגים בפיגועים, וגם לא מזה של אלה שייהרגו בפיגועים שיעשו המחבלים המשוחררים.
אבל יש בזה משום אות ומופת.
חייל שמשרת את ארצו מוכרח לדעת שייעשה הכל כדי לפדות אותו אם ייפול בשבי, כי אחרת הוא לא ירצה להסתכן.
עניין של שיקול די קר, אני מוכרחה להגיד.
ניאוצי נאצים
צריך לחוקק חוק בישראל, שיקבע שחובה, לא רק מותר, חובה ללהכניס סטירה מצלצלת למי שמכנה את זולתו נאצי.
וגם, בנוסף לזה, הוא ייכנס לכלא לשנה. זה שקרא לזולתו נאצי.
וזה כולל כל מי שעושה שימוש כלשהו בשואה ובסמליה, או בנאצים ובסמליהם לקידום רעיון כלשהו.
פגוש את העיתונאית (דנה וייס)
דווקא שרת החוץ הצליחה לסתום לדנה וייס את הפה.
לדנה וייס, הקניבאלית מערוץ 2, יש צורך מוטרף לשאול שאלות ארוכות ולא לחכות לתשובות. מבחינתה, הכי חשוב שהשאלות שלה יכו גלים באוויר. לא חשוב לקבל תשובה. ואם היא כבר מאפשרת למרואין לענות, היא מיד קוטעת אותו בעוד שאלה ארוכה ומתנשפת.
ציפי לבני לא נתנה לה, ודנה וייס כמעט הגישה תלונה הבמשטרה.
"בכל זאת, תרשי גם לנו לדחוף שאלה מדי פעם", התבכיינה.
הכי כיף זה שזאת היתה אשה שסתמה לה את הלוע.
האמת, קצת נמאס לי מהעיסוק בבלוגים.
אם משהו מאד יציק לי אני לא מבטיחה לשתוק, אבל אם לא אז כן.
מבטיחה.
| |
הכל זורם גם בשס
יש לי סיפור מעניין, מעין משל, ששמעתי לפני עשרות שנים מהחברה הכי טובה שלי, חברת ילדות.
הסיפור הזה היה במציאות, ממש כפי שאני מספרת, פרט לשמות.
נדמה לי שרק לאחרונה קלטתי את הסיפור הזה במלואו.
בכתה של החברה שלי, בבית הספר הריאלי בחיפה (מגמה ספרותית) היו שתי בנות: צילה וגילה. לגבי שתיהן התפתח דפוס קבוע של התיחסות מצד המורה לספרות. בכל פעם שהיה עליהן לכתוב חיבור, צילה קיבלה ציון מצטיין, וגילה לא עברה.
שנים זה נמשך, ובכל פעם גילה לא הבינה מה קורה. היא ניסתה ככה, וניסתה ככה, ושיננה את החיבורים של צילה כדי ללמוד את הסוד, אבל כלום לא עזר לה. במבחן הבא בחיבור היא שוב נכשלה, וצילה שוב קיבלה 9.
גילה נתקפה יאוש, ופשוט לא ידעה מה לעשות עוד.
עד שצילה הציעה לה הצעה: בואי נעשה תרגיל, את החיבור הבא אני אכתוב לך, ונראה מה יהיה.
אכן, את החיבור הבא צילה כתבה בשתי גרסאות.
היא באה אל גילה ואמרה לה: הנה שני החיבורים, גילה. תבחרי לך, ותגישי איזה מהם שתרצי.
גילה בחרה לה את החיבור שנראה לה יותר טוב, והגישה אותו.
התוצאות לא איחרו לבוא: צילה 9, וגילה נכשל.
אני לא יכולה להגזים בחשיבות הסיפור הזה, והעובדה שהוא קרה על באמת בדיוק כך, מזעזעת עוד יותר.
זה סיפור על כל מיני דברים, אבל בעיקר על עיוורון.
אולי זה סיפור על כמה קשה לשנות רושם שכבר נוצר, כמה המוח מתעתע בנו כשכבר קבענו דעה, כמה אי צדק יש בעולם, אבל זה בעיקר סיפור על עוורונו של המין האנושי.
דברים קורים, העולם משתנה ומתהפך, ואנחנו לא רואים. כלום.
אני לא אצביע שס לעולם. וגם לא שום מפלגה דתית, כי אני מאמינה שאין לאלוהים או לדת מה לחפש בפוליטיקה.
שס היתה מפלגה נתעבת בעיניי מאז שנוסדה.
היא היתה גזענית, מפלגת, מסכסכת, רקובה, מושחתת, טפילית, מתנשאת.
לא יכולתי להתגבר על הטירוף הזה, שהמדינה מממנת את משרד החינוך שלהם על חשבונה, על חשבון מערכת החינוך של כולנו, בדעה צלולה ובלב חפץ, כשכל מפעל החינוך אלק הזה נברא רק כפס ייצור למצביעים לשס. המדינה שלנו מממנת את שטיפת המוח ששס מעניקה למצביעי העתיד שלה. השתגעתי מזה.
השחיתות שלה והיהירות הזחוחה (בפעם הבאה יהיו לנו 21 חכים!), שלא לדבר על הרס של דורות שלמים של ילדים... באמת אין טעם להמשיך למנות את הזוועות.
אבל יום אחד שס עברה את הגבול של עצמה.
דרעי הוקע אל עמוד הקלון, המפלגה כולה נצבעה בצבעי השחיתות והריקבון, והבוחרים התחילו לסגת.
הרב יוסף לא פראייר. הוא קרא את הכתובת על קיר בית הכנסת שלו.
הוא לא רצה לראות בחרפתה של שס כשהתחילה לצנוח.
הוא הבין את הקשר בין התנהלותה לבין סימני הנפילה.
והוא עשה לזה סוף.
מהפכה שקטה יצאה לדרך בשס.
כמעט אף אחד לא שם לב, והאמת היא שהמהפכה עדיין נמשכת.
אחרי כליאתו של דרעי, ועוד שנים שלושה חכים, אחד מהם שר, נפל לו האסימון, לרב יוסף.
אחרי ששס ישבה קצת באופוזיציה, מנותקת מהסטרימינג קרן שפע, נפל לו עוד אסימון.
הוא התחיל לנקות את השורות שלו. הוא קבע שכל מי שיהיה חשוד בשחיתות או בפלילים לא יהיה חבר כנסת עוד.
נפסקו ההתכנסויות ההמוניות עם דברי הנאצה הגזעניים כלפי האשכנזים.
הסחטנות חסרת המעצורים ונטולת הבושה נפסקה.
ההתגיסות של שרי שס אך ורק למען הסקטור שלהם התמתנה.
תדירות ההופעות של שרי שס וחכיה באמצעי התקשורת צנחה פלאים.
דיבורי השחץ נפסקו לגמרי, ההטפות המוסריות-דתיות כמעט לא נשמעות עוד, ונדמה לי שגם הרב בעצמו נרגע והפסיק לקלל ולנאץ בדרשות שלו.
גם הסחטנות שעוד נותרה, ומעט ממנה אכן נותר, ראינו אותה עכשיו בבחירות לנשיא המדינה, הורידה ראש, ולא נותר ממנה אלא צל חיוור של החליבה המאסיבית שראינו בעבר.
שס של היום לא מזכירה במאום את שס המפלצת הטראומטית ההיא.
אבל אנחנו לא רואים את זה.
כולנו ממשיכים לדקלם את ססמאות המיאוס שהתרגלנו בהן, כולנו ממשיכים לחשוש ממנה, לפחוד מהשתלטות אטית והדרגתית, מהטכסיסנות שלה, מהשיטות הציניות שלה, מהבידול שלה, משנאת האשכנזים שלה...
לא שאני חושבת ששס שינתה אפילו כהוא זה את מהותה.
אבל היא שינתה את דרכיה, את איכות האנשים שמשרתים בה, את הטקטיקות ואת השיטות שלה.
וזה כל מה שרצינו, לא?
כל מפלגה, בהגדרה, היתה רוצה לראות את כל האוכלוסיה מסכימה אתה ונוהגת על פי האידיאולוגיה שלה.
גם לשס מותר.
כל מפלגה, בהגדרה, רוצה להיות מחוברת למקורות השפע והשררה.
גם לשס מותר.
כל עוד היא נוהגת על פי אמות המידה של שאר המפלגות הסבירות בארץ, מותר לה.
ולנו אסור להיות המורה לספרות של צילה ושל גילה.
כשמתחוללים שינויים מול עינינו, שומה עלינו להבחין בהם.
העולם דינאמי. הכל זורם.
הכי כיף לפקוח עיניים, להיות עירניים ולהבחין בשינויים.
הכי פשוט להמשיך לדקלם את אותם משפטים כל החיים.
יללה, אני את ההרצאה המלומדת שלי להיום נתתי מעל הפודיום המכובד הזה.
עכשיו אני אאכיל את החיות ואטייל עם מקצתן, אם לא אכפת לכם.
נשיקות!
ודש לצילה ולגילה!
נ.ב. לא שכחתי. עוד אחזור אל הנשים הטפשות. בקרוב.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
