מה קורה בפרקים יז עד כא בספר שופטים? רק תגידו לי מה קורה שם.
מישהו היה על איזה חומר מיוחד במינו כשכתב את זה, או שזה איזה ספין פוליטי שנועד להסביר למפרע (רטרואקטיבית) מה הסיפור של שבט בנימין? של הכנענים? של ההידרדרות המוסרית בתחילת תקופת ההתנחלות?
לך תבין. השופט האחרון הוא שמשון הגבר-גבר, ואז פתאום הסופר מנסיק אותנו אל רחף חולמני, ואנחנו ממשיכים לצוף בו על אדי הזיות נטולות כל הקשר. לפי הפרשנים למיניהם הפרקים קשורים זה בזה ובאים להתריע על הדרדור שחל בנורמות התרבותיות של בני ישראל. הדרדור הזה מקורו בהעתקת מנהגיהם הפסולים, אשכרה פסולים באמ'שלי, אין מה לדבר, של הכנענים שחיו ביניהם. וגם נראה שהמאורעות המטורללים האלה קרו איפשהו בתחילת תקופת השופטים (התקופה ארכה 316 שנה, בין המאות ה-13 וה-10 לפנה"ס).
טוב אז אחרי שסיפרו לנו על כל השופטים ועל תהליך ההתנחלות האכזרי, ועל הכיבושים והמלחמות, פת-אום 5 פרקים של בלגן. מה שמשותף להם הוא המיקום הגיאוגראפי שמוזכר בכולם, והוא הר אפריים. אפשר לקרוא להם בקיצור "עלילות הר אפריים".
על פרקים י"ז ו-י"ח אני מוותרת לגמרי. כה יעזור לי אלוהים וכה יוסיף אם אני מבינה מה שכתוב שם. פרקים מנותקים ומדומדמים, כתובים בבלבול וברשלנות, ואם יישאר לי זמן פעם, אחזור אליהם ואנסה להבין מה כתוב בהם. בקיצור: אני מקדישה להם את השבוע האחרון בחיי.
הפרק המעניין הוא הפרק הבא, פרק י"ט. הוא אחד הסיפורים המעניינים ביותר בתנ"ך, וגם אחד המקורות החשובים ביותר להבנת התקופה ההיא. להלן הפרק במלים שלי:
אדם משבט לוי שהתגורר בירכתי הר אפריים לקח לו, להוותו, אשה פילגש מבית לחם שביהודה. לא יודעת מה היה בה בבית הלחמית הזאת, אבל כשהיא ברחה ממנו ושבה לבית הוריה בבית לחם, הוא לא וויתר ודלק אחריה. 4 חודשים אחרי שהיא מצאה מקלט בבית אביה, הופיע שם האדון הבעלים, עם שני חמורים ונער, וביקש להחזיר את רכושו אל ביתו.
אביה של הפילגשת (מטבע לשון שנרשמה על שם אמי המנוחה) קצת ריחם עליה, ואולי סתם סבל מבדידות שם, בבית לחם שביהודה, והתחיל למשוך זמן. הוא דאג שכל יום ייפתח במשתה רבתי, כירת שחיתות ואלכוהוללות, וכך הצליח לעכב את אישה של בתו ואת בתו מספר ימים. אחרי כמה ימים כאלה של סביאה נמאס לבעל מההפקרות, והוא החליט שזזים. שיכור או לא, אחה"צ או לא, אינף איז אינף, ותעלי על החמור. שלום שלום ותודה רבה.
כל זה בא להסביר למה הם יצאו מאוחר, ונתגלגלו לרצף המאורעות הדימיוני שיבוא עכשיו.
בגלל יציאתם המבושמת והמאוחרת, מהר מאד נהיה ערב והתחיל להחשיך, והם כמעט נתקעו ביבוס, שעדיין היתה אז מאוכלסת ביבוסים, כמובן.
הלוי שלנו פחד לבלות את הלילה עם יבוסים, ואני לא ממש נשתלת מתדהמה. מי שהולך לישון עם יבוסים, שלא יתפלא אם הוא קם עם הר הבית על הראש. לא, הלוי שלנו מחליט שלא כדאי לו לקחת צ'אנסים, ומוטב להמשיך הלאה לגבעה (אגב, לי לא לגמרי ברור אם היה ישוב בשם גבעה, או שהוא שם פעמיו אל גבעה מסוימת שעליה היה ישוב יהודי, וזה בגלל ה"א הידיעה. לא חושבת שמיידעים ישובים, אבל נעזוב זה), שבה התגוררו בני שבט בנימין. הוא הגיע עם הכבודה שלו לגבעה, ולמרות שהיה מצויד ומאובזר היטב כדי לשרוד את הלילה, הוא לא מצא שם שום צימר או אכסניה לישון בה. לכן התישב עם הפילגשת והנער ושני החמורים ברחוב הראשי של העיר, כאחד ההומלסים המוכרים לנו היטב.
אוי כמה מוזר הפרק הזה.
הם מתנחלים ברחוב, ואף אחד לא יורק לכיוון שלהם. בסוף מגיע איזה זקן שהתעכב בשדהו עד שעת הלילה הזאת. הזקן הזה שונה מבני המקום, אולי כי גם הוא, הזקן, מהר אפריים, שזה כנראה מין צפון תל אביב בואכה צהלה של האזור ההוא, והוא רק מתגורר משום מה בגבעת הבנימינים, שזה אולי מין שכונת עוני, שכונת התקווה המקומית.
אולי היתה זאת נדיבותו המולדת, ואולי העובדה שהערכים עליהם הוא גדל בהר אפריים היו שונים לגמרי מאלה שרווחו בקרב בני בנימין, בכל אופן הוא מזמין את הלוי לישון אצלו על פלגשו ועבדו, ואף צמד חמוריו. חשוב לזקן להזמין ולארח, ושלא יישאר מישהו מבני עמו ברחוב כל הלילה.
עכשיו העסק מקבל תפנית היסטרית. שימו לב.
תוך שהזקן מארח והלוי מתארח, מקיפים את הבית תושבי העיר "בני בליעל", ותובעים באלימות שיוציא אליהם, ושייתן להם לבצע אונס המוני ... בפילגש? לא! בעבד? לא ולא! אולי בחמורים? ממש לא.
הם רוצים שהלוי, האורח, יוצָא אליהם, כדי שיוכלו לבצע בו את זממם.
מנהג כזה, מה יש. בא אורח - העיר אונסת אותו. למה לא? איך, מנין ולאן - לא ברור. אני מנחשת שזה היה אחד ממנהגי הכנענים שחיו בסביבה.
טוב, בעל הבית הזקן ממש נחרד מהתביעה הזאת. במחוז מוצאו, בהר אפריים, לא עושים כאלה דברים. הוא מרגיש שבהיותו המארח, הוא אחראי לשלומו של האורח החוסה במעונו. כך לימדו אותו, וכך חינכו אותו. אז הוא יוצא אל האספסוף החרמן, ומתחנן בפניהם שיוותרו.
"עזבו אותכם מזה, הוא אומר להם. מה יש לכם מהאיש הזה, כאילו?"
כנראה שהחוליגאנים לא מתרשמים מדבריו, והוא מנסה להפיס את תאוותם בפשרה. הוא מציע להם גם את הפילגשת וגם את בתו הפרטית, הבתולה, ככופר תחת התחת של האורח.
"תראו," הוא מפתה אותם, "קחו את הבתולה שלי ואת הפילגש שלו, ותעשו להן מה בראש שלכם. תענו אותן, ותתעללו בהן, רק עזבו את האורח שלי".
מה לא ברור פה?
ההמון זקוף הצינורות לא מוכן לשמוע אפילו על התחליפים העלובים האלה, כולה שתי נשים צעירות, אחת מהן אפילו בתולה, כי הם לא פראיירים של אף אחד. הם יודעים מה סדר העדיפויות שלהם, הם מכירים את הסחורה, ואף אחד לא יעבוד עליהם עם תחליפים מפלסטיק.
כל הזמן הזה יושב לו האורח הלוי שלנו בתוך הבית, עוקב אחר המו"מ ומשקשק ביצים. בסוף הוא רואה שזה לא מוביל לשום מקום טוב, ושהעניינים לא מתקדמים לטובתו בכלל, והוא מחליט שהקץ לדיבורים. צריך לעשות מעשה. עת לפעול באומץ ובעוז.
הוא לוקח את הפילגשת, מסובב לה את היד, שם אותה לפניו מצמיד לה אקדח לרקה (סתאאם...לא היה לו אקדח, אבל הסצנה מבקשת שם אקדח. פשלה של הסופר), ומתקדם אתה אל הדלת. הוא פותח את הדלת ומעיף את הפילגש האהובה שלו ישר על ים הכידונים השלופים שצר על הבית.
יללה, קחו אותה ושלא נשמע מכם יותר.
ברור שדינה של הפילגשת המסכנה נחרץ. ההמון הנוקשה אונס אותה כל הלילה, ועם שחר משליך את גוויתה המחוררת על מפתן בית הזקן.
זה סוף הסיפור מבחינתי.
בספר הקדוש מסופר שאחר כך הבעל ביתר את גופתה ל-12 חלקים ושלח אותם ל-12 שבטי ישראל וקרא לכולם לבוא להילחם בשבט בנימין.
לקח לכל בני ישראל 2 תבוסות נגד הבנימינים, עד שבסוף ניצחו אותם.
לא מעניין אותי הפרשנות של חזלנו וחכמינו.
בטוח שיש להם הסברים מאלפים.
אז אולי זאת היתה תחילתה של הציוויליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה, ואולי אחרי כל זה שורש המנהג הפסיכי הזה, לאנוס אורחים, עם עדיפות לאורחים זכרים. יש מוסר השכל, אז טוב, הכל בסדר.
אני הולכת לכתוב את התסריט לסרט שיופק מהסיפור הזה. פיצ'ר. מושקע וחכם.
תראו.
דניאל מורגנשטרן מציע שם לסרט: ביצים קשות! לא רע, מה?
גם נוטל קורות היקר עושה צחוקים מהתנ"ך. לפי דעתו הוא שימש לי השראה. מה אני אלך להתווכח אתו. נוטלי, טוב. זה הרעיון שלך, והקונספט שלך, ואני סתם גנבתי לך. טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
