| 9/2007
הבלים ביום כיפור
בפרוש יום הכיפורים, החלטתי לכתוב קצת בבלוג שלי.
זה לא אומר שאני לא צמה, כמובן, אבל אני לא צמה. כמובן.
אני מקדישה את יום הכיפורים, כמו ברוב השנים האחרונות, לניקיון בבית.
אולי בפסח אצום.
המפצח
נזכרתי לפני כמה ימים בסדרת טלוויזיה משובחת, קצרה ונידחת משנות ה-90 נדמה לי. המפצח היה שמה. מישהו זוכר?
סדרה בריטית שגיבורה היה הפסיכולוג המשטרתי, שפענח ופיצח פשעים, נדמה לי שמקרי רצח בלבד, בעזרת הידע המקצועי שלו, ועם תרומה קטנה של האינטליגנציה של הדמות.
שני דברים חרתה אצלי הסדרה הזאת, לתמיד.
הראשון הוא השוליות והזניחות של המראה החיצוני. כי אני התאהבתי בו, במפצח הזה, ורציתי להתחתן אתו.
מי שלא ראה, לא מאמין כמה הוא היה מכוער.
לא חשבתי שאני מסוגלת להתאהב במישהו שכל כך מרוחק מדרישות המינימום שרווחו במוחי באשר למראה חיצוני. אבל האיש הזה, שהיה מכור לתענוגות הגוף לצד הטקסט האינטליגנטי שהושם בפיו, היה באמת מלא קסם וכישוף.
אז זאת היתה החוויה הראשונה (והאחרונה, כה חבל) שלי בהתאהבות בתוכן בלבד.
הדבר השני שנצרב בי היתה איזושהי שיחה שהוא ניהל, נדמה לי במכונית, עם העוזרת שלו.
היו שם סוכריות, והוא אמר לה בערך כך:
איך את אוכלת סוכריה? את שוברת אותה קודם? את מוצצת אותה עד שהיא נמסה ונעלמת? את מרסקת אותה ומוצצת את רסיסיה? הו, אין לך מושג מה סוכריה יכולה לספר על אישיותו של אדם, אילו תכונות היא יכולה להסגיר...
האבחנה הזאת הושתלה לי במוח, ומאז כל אימת שאני מכניסה לפי סוכריה אני חושבת על דבריו, ומה אומרת עליי הדרך בה אני מטפלת בסוכריה.
לא דברים טובים.
חיפשתי על הסדרה. לא חשבתי שאמצא משהו.
טוב, נו, אני מפגרת לגמרי. לא ראיתי את הארי פוטר, גם לא קראתי.
כאן על המפצח
והנה תמונה של מי שהיה מושא חלומותי לכמה שבועות:
פוליטיקה
לא מעניין.
המקום הזה הוא בית משוגעים, ואף אחד פה לא פועל לטובתנו.
כל אחד בעצמו, כעצמו, לעצמו ומעצמו.
גם המנהיגים וגם העמך.
קרבו שלי
מתגעגעת אליו בכאב גדול.
הכל השתנה מאז לכתו.
כלב מתוק וחסר אונים שכמותו.
כל כך חבל לי.
| |
יש לי עוד אחד
עוד אחד ודי.
עוד פעם צירוף מקרים מופלא
ותיקי הבלוג בטח זוכרים את השתלשלות האירועים הפסיכית שקרתה לי עם המאה יורו. אתמול קרה משהו בסדר גודל דומה, אם כי אולי לא עד כדי כך, כי לא היה מעורב בו כסף.
אני רק צריכה להגיד מראש שההסבר המובן מאליו, האוטומטי, לא בא בחשבון.
יש לי בעיה בכף הרגל, ואני קצת צולעת כבר חודש. אולי חודשיים. כידוע לכל מי שגמר כתה א', אני לא נוהגת לבקר אצל רופאים. אתמול הכאבים התחילו להציק יותר ולעצבן אותי, והחלטתי ללכת אחר כבוד לרופא אורטופד.
לפני שנתיים וחצי הייתי אצל רופאה אורטופדית בתל אביב. זה היה אחרי שנפלתי מהאופניים וחטפתי בומבה לא אנושית בברך. הייתי צריכה אותה כדי שתאשר לי להישאר בבית ולא לעבוד כמה ימים. לא חשבתי שהיא תוכל לעזור לי.
היא מקבלת חולים במתחם שיינקין, ואני אפילו לא זוכרת מה שמה.
אז אתמול טלפנתי למרכז קופ"ח שלי, לברר מה שמה, ולהזמין תור אצלה. חשבתי לי תוך כדי חיוג שאולי יש לקופ"ח גם רופא אורטופד באזור פתח תקווה, שם אני עובדת, ואם כן, אולי יותר משתלם ללכת פה. פחות בעיות חניה.
ענתה לי הטלפנית.
היא ביקשה את מס הת"ז שלי.
הספקתי לתת לה את המספר, היא וידאה שאני זאת אני, ואז אמרתי שאני מבקשת תור לרופא אורטופד.
ואז היא אמרה: אבל כבר יש לך תור לאורטופד. למחר ב- 17:10
אמרתי לה שלא יכול להיות.
כן, היא מתעקשת. התור הוא אצל דר' זה-וזה.
טוב, אני אומרת. איפה נמצא דר' זה-וזה?
בפתח תקוה היא אומרת לי.
באמת? אני שואלת. במרפאה הראשית?
לא, היא אומרת. באם המושבות.
אם המושבות היא השכונה שקרית אריה גובלת בה. אפשר ללכת ברגל. אפילו לא ידעתי שיש להם מרפאה שם.
התור נקבע ב-5 בספטמבר, שזה יום רביעי האחרון, שזה 4 ימים לפני שצלצלתי להזמין תור.
אין מצב שעשיתי את זה ושכחתי. זאת לא אופציה. אילו היתה כזאת אפשרות היא לא היתה מגבילה את עצמה להזמנת תור אצל רופאים שלא ידעתי על קיומם. הייתי עושה עוד לפחות דבר או שניים כאלה שהיו נשכחים.
אין הזמנתי תור ושכחתי וגם לא נזכרתי עד הרגע הזה וגם לא ידעתי שיש מרפאה באם המושבות. אין.
הבן שלי אמר, טוב, אז אם לא זה, אז איך תסבירי את זה?
אמרתי לו שבטוח זה לא אלוהים עשה.
אלףכל, אין אלוהים.
ביתכל, אם הוא כן היה, לא מתקבל על הדעת שהוא היה מזמין לי תור אצל אורטופד.
ההסבר שלי הוא ששוב קרה צירוף מקרים, נקרא לזה כך, בלתי מתקבל על הדעת.
מישהו הזמין תור לרופא הזה בדיוק, והטלפנית טעתה במספר הת"ז שלו. יצא לה הת"ז שלי.
אילו דחיתי את הזמנת התור לאורטופד בעוד יומיים, הייתי מפספסת את התור הזה, ולעולם לא הייתי יודעת שהוא בכלל נקבע.
כבר חודש-חודשיים אני צולעת, ורק אתמול החלטתי שמספיק עם הברדק, אני מזמינה תור.
צירוף מקרים.
מה אני יעשה לכם.
צירוף מקרים כזה.
מלה מול מלה
ככל שאני לומדת את הנושא, ולצערי אני קצת לומדת אותו לאחרונה (לא משהו אישי, וזה בכלל סוד, צטערת), אני מבינה שמוכרח להיות הבדל בין משפטים פליליים ללא ראיות, שבהם הנאשם כופר באשמה, והתביעה מאוששת אותה בעזרת עד, לבין משפטים בהם יש ראיות של ממש.
משפטים ללא ראיות מוחשיות נפסקים בסופו של דבר. השופט, אחד או יותר, שומע, מתרשם וחותך. אין לו ברירה. הוא לא יכול להגיד, תשמעו חברה', שמעתי, כולכם שכנעתם אותי, אז החלטתי שאין לי מושג מה קרה פה באמת, ואני לא מחליט.
תפקידו הוא להחליט.
וכאן נכנס לתמונה הקשר בין הרשעה לזיכוי, שבעינינו נחשבים להפכים. ההיפך משחור הוא לבן, ההיפך מגבוה הוא נמוך, וההיפך מהרשעה הוא זיכוי.
אבל ההבדל בין הרשעה לזיכוי, בניגוד לשאר ההפכים שמתהפכים לנו באופן אינטואיטיבי ודי אוטומטי בראש, יכול להיות זהה להבדל בין חיים ומוות. לכן הקלות בה שופט מרשיע אסור שתהיה זהה לזאת בה הוא מזכה. לעולם.
על אחת כמה וכמה, בלי השוואה, כשהבסיס להחלטה היא ההתרשמות האישית שלו.
אכן, העיקרון על פיו "מוטב שאלף אשמים יזוכו מאשר שזכאי אחד יורשע" ידוע היטב בעולם החופשי, ונחשב לכלל ברזל.
אין אדם בעולם הזה, יהיה ניסיונו נרחב ועשיר כאשר יהיה, שבאמת יודע להבחין בין מי שאומר לו אמת לבין מי שמשקר לו. אין לאיש דרך ממשית או רצינית לקבוע את זה.
כשתוצאת המשפט נשענת כולה אך ורק על התחושה הפנימית של שופט, או אפילו על התרשמותם של 13 או של 13 מיליון שופטים, הכללים מוכרחים להשתנות.
כל פשע שהחוק קובע לו מינימום ענישה - המינימום הזה צריך לעמוד על מחציתו במקרים של מלה כנגד מלה.
כי אין דרך להבטיח שהתרשמות בני אדם אינה מוטה ומוטעית, ואין בלבי שום ספק שבמקרים האלה הורשעו ונענשו יותר זכאים מאשר בכל המשפטים שבהם יש ראיות חותכות לביצוע העבירה.
שופט הוא לא אלוהים, גם אם נדמה לו שהוא כן. גם מיליון שופטים הם לא אלוהים.
הם לא רואים לא כליות ולא נפש.
אסור לתת להם לפסוק ולגזור עונשים כאשר לבם יחפץ, פשוט כי הם לא מתבססים של שום דבר ממשי.
בנגלית - תשובה לצג
מי שלא ראה את הסרט ההודי-אמריקאי שנקרא באנגלית The Namesake , שילך לראות אותו.
סרט מצוין.
בסרט הזה גיליתי לתדהמתי ולזוועתי שאני לא יודעת כלום על כלכותה ועל העם שמדבר בנגלית, או על האוכלוסיה הבנגלית.
אני בכלל לא יודעת מספיק על הודו, לכן ביקשתי מאהובי במתנה ליומולדת שלו (זה הרגל שהשתרש אצלי מימי העוני שלי, לבקש מחברים שלי מתנות לימי ההולדת שלהם...) ספר חדש וגדול על הודו. לא זוכרת כרגע את שמו.
על בומביי מומביי אני יודעת טיפה יותר, בעקבות ספרו של רושדי "האדמה מתחת לרגליה".
רושדי הוא אחד מאלה שכדאי לקרוא אותם באנגלית, ולהפוך את הקריאה לשיעור מתמשך בשפה הזאת, שנדמה לכולם שהם יודעים אותה "פרפקט". רושדי יודע אותה פרפקט. גם נבוקוב וגם ג'ון אפדייק. ועוד כמה.
הנה דף עיתון אינטרנט בנגלי (מכלכותה):
השפה בבנגלדש, בבנגל ובצפון מזרח הודו היא בנגלית.
היא שפתם של 215 מיליון איש.
שוב על כחום הלילה
לא התכוונתי להגיד שההמון או הרוב תמיד טועה, ושמי שעומד מולו תמיד צודק.
רק רציתי להגיד שמסוכן ביותר להצטרף לכל זרם רק כי הוא המוני וכי כך חושב הרוב.
מה שמעניין ושווה למידה בסיפור הזה שלי הוא שסרט טוב הטביע לי חותמת בחלק הרוטט של המוח, ועשרות מיליוניה של אוכלוסית גרמניה במלחמת העולם לא.
הגרמנים במלחמת העולם השניה הממו אותי, אבל לא גרמו לי לרתיעה אוטומטית מכל מה שנודף ממנו ריח של התגייסות ההמון.
סרט עם קורבן אחד, ותושבי עיירה אחת, ועלילת דם אחת עשה לי עבודה על הפרוטאינים של המוח יותר מהכל.
משהו שפעילי דרפור צריכים ללמוד ממנו, למשל.
אחד, אבל מה-זה ארוך...
| |
נקודות מפנה
כחום הלילה
בימים האחרונים אני נזכרת הרבה בסרט שבעברית קראו לו נדמה לי "כחום הלילה".
הסרט הזה שינה את דרך השקפתי על העולם.
ראיתי אותו כשהייתי בת 20, או קצת יותר, והוא עוסק ב...
ואללה, לא זוכרת.
אני רק זוכרת שמדובר שם בלינץ'. עלילה שמעלילים על מישהו, ואז לינץ' המוני.
אני זוכרת היטב את תחושת האסון האיומה שהיתה לי כשיצאתי מהסרט, וגם את הזעזוע הנורא.
מאז אני לא יכולה להצטרף לשום גל המוני בשום נושא.
אני צריכה קודם פסק זמן, ולחשוב. להחליט בשקט ולבדי.
על מה זה, על מה זה מבוסס, מה דעתי.
טוב ורע. בעד ונגד.
בעקבות הסרט הזה לא הצטרפתי לשום עליהום המוני מבלי לתת על כך את דעתי, והרבה.
גם לא לעליהום על קצב, וטוב שכך.
הסיפור שלו הרבה יותר מורכב מהלינץ' הפשטני שעשו לו ההמונים. בעצם ההמונות.
בעקבות הסרט הזה אני לא תומכת אוטומאטית בשום דבר אף פעם.
לא במה שמוכרז עוול ולא להיפך.
היום אני חושבת שהזרעים של ההסתיגות-מראש הזאת מכל מה שמתקבל ברוח מסוימת ע"י הרוב נזרעו בי עוד כשנולדתי. היה לי אבא כזה, שחשב בעצמו.
בשנות ה-30 ועד אחרי הקמת המדינה, זה היה הישג לא קטן.
אף אחד פה לא חשב בעצמו.
אבא שלי תמיד חשב לבד, ותמיד ראה זוויות מעניינות, אחרות.
אולי הסרט רק זעזע אותי, והפך אותי מודעת לדרך הזאת שעליה גדלתי.
לך תדע.
אלוהים לא מרשה
זה קצת קשור, וזהו שם ספרו החדש של חנוך דאום.
זה ספר על עצמו, על חנוך דאום, שמתעורר לאטו בתוך עולם אחיד, עם התנהגויות אחידות ומוכתבות בנושאים רבים.
יש לו הרגישות הדקה, התבונה הרגשית וגם פריכות הנפש לעמוד על עצם כך שהוא וחייו הופקעו לצורכי ציבור, והוא מתקומם ומשתחרר.
ספר ראוי להערצה מבחינת האומץ שנדרש כדי לכתוב אותו, וכן, גם הכנות הטוטאלית והחשיפה העצמית חסרת הרחמים (העצמיים)...
ערך את הספר יאיר לפיד, שכידוע לכל אני סוגדת לו במחשכים.
ואכן, גם העריכה מעניינת.
או בעצם העדר העריכה. הקריאה ב"אלוהים לא מרשה" משרה תחושה של יהלום לא לגמרי מלוטש. כאילו זה כתב-יד של מישהו עלום שנמצא בבנין נטוש, או פיסות נפש מפוזרות במדבר, מחוברות בחוטים בלתי נראים.
הוא פותח פשפש קטן וצר אל עולם שונה ומוזר, לפחות לי.
עשה לי תחושה של תוגה כזאת, בדידות צורבת.
אבל גם פתחי מילוט למחשבות חדשות.
למדתי ממנו הרבה.
גם על העולמות שנחשפים בו, וגם על התקיעות האובססיבית שלי בענייני לשון והקפדה על עריכה, על בחירה מדויקת ומושקעת במלים... הכל הסתבר כבולשיט בקריאת הספר הזה.
צריך לחזור ולבחון את הפרפקציוניזם הלינגואיסטי חסר הערך הזה.
אני
קצת מסתגרת לאחרונה. מתחמקת מטלפונים ומפגישות. לא רוצה.
עסוקה בקריאה מאד נרחבת, המון ספרים, לימוד שפה חדשה (בנגלית, בסדר?) ובבילוי זמן איכות בעיקר עם עצמי.
אני רואה כמעט אך ורק את הילד שלי, וגם זה לא יותר מדי.
איבדתי עניין בפוליטיקה ובחדשות.
אני מרגישה שאין לדעת לאן העניינים זורמים.
אולי בגלל זה אני נמצאת באיזו צפייה תת-קרקעית לפיצוץ גדול.
אני חיה בתחושה של ניתוק והתנתקות.
נכנסתי לבועה, ורק למשפחה הקרובה מותר להיכנס אליה.
יום יבוא, ואני עוד אחזור ואכתוב פה.
אולי.
בלוגים
אני מתנצלת בפני כל מי שאני מנויה על בלוגו.
נטשתי...
אני מקווה למלא את כל החסר ולהדביק את כל הפערים בחגים.
שנה טובה לכולם והרבה אהבה ממני
וגם מדניאל!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
