וזה המגירות שדחפתי לשם מילים
ואלו הימים שמהלוח נמחקים
המדרגות לעולם שלי
המעליות למחשבות שבי
יש רובה וחרב מסתובבת ונחדל בשחרור נצרה
אני מתמלא מעולם שקט ו
לפעמים מאמין כשלא נותרה תקווה
עד שיכבה האור
עד שידלק החושך
מקרן אור אפשר לנשום
אפשר
וזה המצלמה שמצלמת מלחמה
וזה עט שחמוש בדם ו
השאריות מונחות כל בוקר לשולחן
וזה האיש שבונה חומה ש
מתפרקת שמוכרים לך תשובה
וזה גלגל ההצלה האחרון ו
הספינה שלנו כבר טבעה
עד שיכבה האור
עד שידלק החושך
מקרן אור אפשר לנשום
אפשר
אם תפילה היא שיר של אדם
לאיזו מנגינה אשיר לך?
בעניין אחר,
הבלוג החודש חוגג 6 שנים.
אין ספור פעמים עברה במוחי המחשבה להוריד כאן את השלטר כשהרגשתי שמגוחך לרשום את מחשבותיי לאורך השנים מעל הדפים האלקטרוניים האלה.
אני שמח על כך שבכל פעם שעברה בי המחשבה הזאת החלטתי כי היומן האינטרנטי הזה חשוב לי.
למרות שהבלוג הזה התחיל כבלוג נער מתבגר טיפוסי ששואב קוראים מתוך זריקת אינפורמציה אישית (ממש כמו תוכנית ריאליטי) ושנת ההרצה הראשונה שלו היא לא יותר מגחמותיו של נער מתבגר טיפשעשרה של ממש דרך תקופת סיום הבית ספר שם כבר רמת הכתיבה עלתה והרעיון הכללי השתנה דרך שירותי בצבא שם נולדה הדמות שמלווה את הבלוג הזה ואותי בחיי כהדמות איתה אני מנהל את רוב שיחות הנפש האישיות שלי - קפטן בוננזה ועד היום כאזרח משוחרר שעובד בפאב מקומי.
תודה לכל העוקבים לתגובותיכם השונות לאורך השנים בין אם היו רלוונטיות ובין אם לא ונמשיך קדימה במהלך השנה השביעית אשתדל להמשיך לכתוב בצורה איכותית כפי שהשתדלתי לאורך השנים האחרונות.
שלכם,
קפטן בוננזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
