בואי נכוון את האקדח
בואי בלחיצה את הכל נשכח
קצת נתרחק עמידה זקופה
עין עקומה אמת רעועה
את הכדור
סוחבת עלייך תרמיל
אני אקדח
טעון מעצורים
מי בינינו אלוהים?
אם אני קליע שנורה
אז אני קו שנקטע
אם אני אקדח מכוון
אני בוחר, אני שלם.
המחשבה שרודפת כל אדם "האם יש מישהו למעלה שמכוון את כולנו"?
תשובה לכך אין לי, מה שבטוח תמיד העדפתי להאמין שאנחנו כאן לבד משולים לאותו אקדח.
הרי שאם יש אלוהים שבחר עבורינו נתיב, אנחנו כולנו קליעים שנורו מאקדחו של אלוהים וכולנו נקטע בשלב שנבחר עבורינו.
אני מעדיף להאמין שכולנו אקדחים שבוחרים לאן לכוון את חיינו עד שבסוף נגמרים הקליעים ואז אנחנו יוצאים משימוש.
קפטן בוננזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
