ניסיתי להיכנס אתמול לבלוג וגיליתי ששכחתי את הסיסמא. זו נורא הטריד אותי, כי בדרך כלל יש לי זכרון של פיל (או שמא זה היה אף של פיל?) וכי חשבתי שמישהו בטוח פרץ לי לבלוג כי אני כזאת סופר-אוסום ומבוקשת וזה לא כאילו אני מעדכנת על בסיס תלת-שנתי, וכי מה אם פתאום איזה בדואי אחד (סליחה בדואים. סליחה על שנאת החינם והדעה הקדומה. בית המקדש השני נהרס בגלל שנאת חינם, שתדעו לכם. וזה מעציב אותי באופן אישי כי אני נורא קשורה לדת וסתם כי לפעמים מתחשק לי לדעת איך זה מרגיש להקריב פרה על מזבח. אה, ובית המקדש הראשון נהרס בגלל שכולם שכבו עם כולם) יחטוף אותי באישון הלילה (זה חייב להיות אישון הלילה, שום זמן אחר ביום לא מספיק טוב בשביל חטיפת אישיות ציבורית שכמותי. כאילו, עפעפי צהריים, באמת? תעשו לי טובה. אם כבר חוטפים אותי, אז שיחטפו אותי בסטייל. לא שחוטפים אותי. או שיש לי סטייל. אבל תעשו איזו ג'סטה, מה אכפת לכם.) ויקשור את הידיים שלי בחבלים עשויים ליקריץ (רגע, לא הייתה פעם ש' במילה הזאת? אני אוהבת את האות ש'. השם שלי מתחיל בש', ומסתיים בש' וגם ממשיך בש' עד האין סוף ומעבר לו. מעניין מה לויקיפדיה יש להגיד בנושא. תמיד יש לה מה להגיד. טוב,  ויקיפדיה מוסרת שאפשר להגיד גם לקריץ, ליקריץ, ליקוריש, רגליס[?] ובמבליק. אני חושבת שכבר שמעתי את המילה הזאת איפשהו. במבליק. אני חושבת שאני גם אקרא לבת שלי ליקוריש, סתם בשביל הצחוקים. החיים שלה במילא יהיו סבל אחד גדול כי אני אזניח אותה בכדי לפצוח בקריירת עוטפת קרמבואים מפוארת, כי אפשר לעטוף קרמבו רק ביד, כי מכונות הן גסות מדי בשביל המוטוריקה העדינה הזו. אתם רואים? הרובוטים לא יכולים להשתלט על העולם, לפחות בינתיים, כי הם לא יודעים לעטוף קרמבואים.), כי הרי כולם יודעים שליקריץ זה מגעיל ואין מצב שאני אוכלת את זה אפילו אם החופש שלי תלוי בזה, ואפילו אם מידת החזייה שלי תלויה בזה (במה היא תלויה בעצם, חוץ מהגנים האומללים שירשתי מאמא? בכיתה ו' ילדה אחת מהצופים אמרה לי שאם אני אשן על הבטן הציצים שלי לא יגדלו יותר, ואז בכיתי כי ישנתי כמעט שבעה חודשים רצוף על הבטן, וכי נוח לי על הבטן, וכי אני שונאת את הצופים. ואז היא נבהלה ואמרה לי שהיא סתם אמרה ושאני יכולה להפסיק לבכות, אבל לא התחשק לי להפסיק כי אני באמת שונאת את הצופים, אז פשוט המשכתי לבכות, וכשחזרתי הביתה החלטתי לישון על הגב ליתר בטחון, והתהפכתי תוך כדי שינה ואיכשהוא גם נפלתי מהמיטה בדרך וכמעט מתתי, סתם, לא באמת הייתי בסכנת חיים, סתם עיקמתי את הרגל, ובכל מקרה אין לי ציצי בכלל אבל זה לא מפריע לי כי אני עדיין סמל מין בהתהוות. אוף, אני רוצה ציצי.) ולא תהיה שום אפשרות מילוט כי הבדואי (ושוב, סליחה על הבחירה המגדרית הגזענית. אני בן אדם רע ואני עתידה להישרף בגיהנום, מכף רגל ועד ציצי. מעניין כמה פעמים המילה ציצי [או חזה. או פומלות] מופיעה בבלוג הזה. שווה לבדוק. סתם, לא באמת שווה לבדוק, כמו שלא באמת שווה לקנות פלאפון מסלקום, כי הם מכריחים אותך להתחייב ל-36 חודשים, וזה נשמע הרבה פחות משלוש שנים, בדיוק כמו ש-99 אגורות נשמעות הרבה פחות משקל, אבל זה בעצם באמת שלוש שנים, וזה בעצם באמת שקל, וכולם עובדים עליי וכולם מנסים לדפוק אותי ואוף אני רוצה להחליף פלאפון אבל נותרו לי עוד 27 חודשים, לכל הרוחות.) חסם את כל היציאות ב,אמ, נאקות? (אני שונאת שגמלים קופצים לי לכביש! לא שזה באמת קרה לי, כי ההורים שלי לא באמת מרשים לי לנהוג, אבל זה קרה לחברה הכי טובה שלי, פיתי. טוב, נו, גם לה זה לא קרה, אבל אני בטוחה שיש איזה מישהו אי שם בבאר שבע שיכול לאשש את הטענה שלי.) (לאשש זה שורש א.ש.ש?)(שימו לב, במקום לעשות סוגריים בתוך סוגריים עברתי לסוגריים אחרי סוגריים. אני כזאת מהפכנית. יום אחד אנשים ילכו עם תליונים של הפרצוף שלי על רקע אדום, ויקימו  לכבודי מקדשים -יש, פרות מועלות לקורבן על המזבח, יש!- ויסגדו לי באופן כללי ויכינו וופל בלגי בדמותי. אבל לא וופל אמריקאי, כי ככה החלטתי. וכן, יש הבדל בין השניים, אני פשוט לא יודעת מה הוא בדיוק.) ואני אהיה מוחזקת בקומה ה-17 של איזה גורד שחקים, בהנחה שיש גורדי שחקים ברהט, או תשתיות ביוב (טוב, אני באמת צריכה להפסיק עם בדיחות הבדואים הללו. מילא שזה לא פוליקלי קורקט, זה אפילו לא מצחיק.) והשיער שלי יהיה מלא קשקשים, כך שאף אחד לא ירצה לטפס עליו ולהציל אותי (הד אנד שולדרס זה שקר אחד גדול. זה סתם שורף בעיניים.) והבדואי ירצה למכור אותי לעבדות, למרות שלא באמת משתלם לו כי הוא לא יקבל עליי יותר מדי דראכמות (כן, זה המטבע של הבדואים כיום. מישהו רוצה להתווכח איתי? תזהרו ממני, הייתי נשיאת מועדון הויכוחים. כלומר, הייתי יכולה להיות אם היה לנו אחד כזה בבית הספר, ואם הייתי משיגה דוכן מגניב שאפשר לעמוד עליו ולנאום דברים, ואם מישהו היה בכלל מוכן להקשיב למעשיות שיוצאות לי מהפה.) כי אני לא יודעת לבשל, או לכבס, או לעשות טבלאות באקסאל (אני אפילו לא לגמרי סגורה על האיות של המילה הזאת.) וכי אני בטח ממש גרועה במיטה. לא שיצא לי לבדוק את העניין, כי טרם מצאתי קורבנות פוטנציאליים לצורך קיום יחסי מין, למרות שאני באמת משתדלת. זה לא אשמתי שאפילו להומלס המוזר שמוכר מחזיקי מפתחות בתחנת הרכבת יש אלטרנטיבות. נחזור לעניין הבדואי שחטף אותי באישון ליל- אם אני אהיה כלואה בראש המגדל (או תל החול) שלו, והידיים שלי יהיו קשורות בבמבליק, והיציאה תהיה חסומה על ידי נאקה, ויהיה שם רק מחשב נייד, ואני ארצה להשתמש בו כדי להיכנס לבלוג ולהקליד בעזרת האף שלי פוסט חילוץ נואש (אתם רואים? יש יתרונות באף באורך שלושה מטרים. סתם, אוף, אין יתרונות.) לשניים וחצי הקוראים הנאמנים שלי שיריבו על ההזדמנות הנדירה להציל אותי (או סתם לראות אותי כפותה בליקירש. הממ, סקסי.) אני אזדקק לסיסמא של הבלוג. ואם אני לא אדע אותה, אז אני אמות. כן. העובדה ששכחתי את הסיסמא לבלוג יכולה להיות, תחת הנסיבות המתאימות, סוגייה של חיים ומוות. ועל כן הייתי מוטרדת ששכחתי אותה. אז מחלתי על כבודי ולחצתי על כפתור ה"שכחתי סיסמא" הארור בעל הפנים הלועגות, כלומר, הן היו לועגות אם היו לו פנים. והיו לו פנים אם הוא לא היה אסופת פיקסלים נחותי רזולציה (הכנסתי לך, כפתור. הלוואי והיה לי אף כפתורי) לחצתי, ובכיתי בכי מר על הזכרון הבוגדני ועל המהירות שבה החיים חולפים, ואז בכיתי כי גילתי שאני גם לא זוכרת את הסיסמא של המייל אליו נשלחה סיסמ(א?)ת הבלוג. ואז שוב בכיתי כי אין לי ציצי, ואז בכיתי כי אני בצבא. ואז נזכרתי בסיסמא שלי. הסוף. עד הפעם הבאה, יקיריי.

אוי, רגע, לא אמרתי שסגרתי את הבלוג?