אה, פשוט בגלל שנגמרו לי הציפורניים לכסוס. (כן, אני מאלה שכוססים גם בכפות הרגליים. מגעיל אתכם? יופי. זה הזמן להשתמש בשקית ההקאה שמחולקת חינם לכל קוראי הבלוג.)

עוד פחות משעה, ועתידי יחרב עליי. השמים יפלו. יגור זאב עם כבש. הגיהנום יקפא. ועוד כל מיני שטויות שמציינות את סוף העולם.

עוד פחות משעה, והארי פוטר השביעי יגיח לאוויר העולם!!! וזה נורא ואיום.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על הארי פוטר, אני מתה על הארי פוטר, אני מסמפטת פלוס את הארי פוטר. אבל אך ורק בעברית.

עכשיו זה הקטע שבו אני אמורה לתקוע לכם נאום ארוך וציוני על השפה העברית, שהיא שפת הקודש, והשפה הכי עתיקה, ואיך זרקו אבנים על איתמר החתיך המסכן (ומי שלא הבין, שילך לקרוא את הבכור לבית אב"י, או שלפחות יוריד באימיול את השיר זוכה מצעד הפיזמונים- "אליעזר בן יהודה": אליעזר בן יהודה, יהודי מבדח! מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח!)

אבל יודעים מה? אין לי כוח לבולשיט הזה.

הסיבה שאני לא קוראת על מעלליו של הקוסם הכי סקסי בבריטניה על השנייה שבה ג'יי קיי רולינג הכלבה מועילה בטובה לשחרר אותו מהכספת השחורה הזו או מה-אלוהים-יודע-איפה שהיא שומרת את הספר השביעי, היא שאני עצלנית. אין לי כוח לצחוק מבדיחות בריטיות. (הו הארי, התואיל להביא לי כוס תה?) אני פשוט מחכה עד שיורידו את הספר אל העם. (יאללה ארי, תביא כבר ת'גולדסטאר.)

שלא תבינו אותי לא נכון! אני יודעת אנגלית! יש לי ממוצע 112 באנגלית, נשבעת לכם באמא'שלי. זה אחד המקצועות היותר חזקים שלי. (על מי אני עובדת? זה המקצוע החזק היחיד שלי.) ואני מאוד אוהבת לקרוא ספרים באנגלית. אבל רק את הספרים שאין להם תרגום. רק כשאין בררה. וכשגילי בר הלל מושיטה לי על מגש של כסף את הארי פוטר, מדבר בשפה שלי, צוחק בשפה שלי ומקלל בשפה שלי, מי אני שאסרב? או במילים אחרות, מי אני שאקרע את התחת וארוץ כל שנייה למילון רק בשביל לקרוא את הארי פוטר ביחד עם הסינים והנורווגים והבריטים?

אבל כמו שאומר הביטוי הידוע "העצלנות מן השטן" (או שמא זה היה החיפזון מן השטן? אותו החירטוט) אני שילמתי בדמי על ההחלטה הפזיזה הזו שנה אחרי שנה.

הספר הרביעי נהרס לי באשמתי, מודה באשמה. זה לא היה ממש חכם להיכנס לפורום הארי פוטר האמריקאי יומיים לפני שהספר יוצא לאור בעברית. (אבל באמת, איך הייתי אמורה לנחש שבאשכול "Talk about Harry Potter and the goblet of fire here!" יהיו ספויילרים על הארי פוטר הרביעי?)

הספר החמישי נהרס לי ממש באקראיות. הכל בגלל שהסתובבתי עם החרשניות של הכיתה. (רואים ילדים? תמיד עדיף להידבק לח'ברה הפופולארים, אפילו אם זה אומר להשתכר ולהיות מסוממים בעקבות לחץ חברתי.)

החרשניות הארורות האלו, הורידו את הארי פוטר החמישי באנגלית בשנייה שהן רק יכלו, ובעודן חושבות, בטעות, שגם אני חרשנית (איך אפשר לטעות ככה? יש לי ממוצע 60 במתמטיקה) הן ניהלו איתי דיון נמרץ על מי מת, ולמה מת, ואיך התאוריה של דנטה משתלבת עם תיאורי הדמויות.

את הספר השישי הרס לי לא אחר מאשר תום הממורמר. נשבעת לכם, עד עכשיו מתחשק לי ללכת אליו ולדפוק לו את הפנים כל כך חזק עד שהוא לא יוכל יותר לחייך. גם אם הוא היה רוצה.

הייתי אז ילדה תמימה וקטנה (זה היה רק לפני שנתיים, אבל תנו לי לרכב על גלי הנוסטלגיה, זה לא רעיל.) וגלשתי לי בתמימות בבלוגים הפעילים.

כמו כל בת ישראל שפויה, גם אני הייתי מטומטמת, וחשבתי שתום הממורמר הוא מצחיק. ("וואו, איזה צחוקים, תום הממורמר בים!" "וואו, איזה צחוקים, תום הממורמר יושב!" "וואו, איזה צחוקים, תום הממורמר מחזיק פרח!")

גלשתי בבלוג שלו לפחות 3 פעמיים ביום, פן אפסיד את תום עושה משהו מיוחד במינו, כמו שותה מים, או מביט במגזין פליבוי.

אבל אבוי! בשבע עשרה לנובמבר אלפיים ושלוש עשרה, (התאריך מומצא לחלוטין, זה פשוט נשמע מקצועי יותר כשיש תאריך מדויק) תום הממורמר הצטלם בתמונה שאותה לא אשכח לעולם:

"תום הממורמר מגלה את הסוף של הארי פוטר השישי." ולמטה, השורות הנוראות מקול, שגרמו לי לרצות לקפוץ מהחלון. (במקום זה זרקתי את אחי מהחלון. אותו אפקט, פחות כאבים.)

אנשים חכמים וודאי ישאלו: "מימיקה, יא חתיכת נמייה פוסטמה, למה ירדת? למה הסתכלת על השורות למטה?" זו שאלה טובה.

אתם מבינים, אני חשבתי שהפועל "מגלה" הוא במובן של "מבין בעצמו". משהו כמו: "צילי מגלה את הסקס". מבינים? לא חשבתי שהוא באמת מתכוון לכתוב שם את השורות שעתידות להרוס את שפיותי.

אבל השנה החלטתי שלא עוד. אני מתנזרת מהאינטרנט עד שהארי פוטר יצא בעברית. שזה משהו כמו חצי שנה. (אמא מאושרת מאוד, אני קצת פחות.) הפעם לא אני, ולא אף אחד אחר יהרוס לי.

כמובן שאני עדיין מתכוונת לעדכן, אבל אני פשוט לא אקרא את אלפי התגובות שאתם משאירים לי יום יום. (מחשש לספויילרים)

אכן, אובדן גדול לאנושות.

שלא תעיזו לגחך עליי. שלא תעיזו להגיד שאני מגזימה. (למרות שאני בהחלט מגזימה).

הארי פוטר היה, ותמיד יהיה, מושא תשוקותיי. מיד אחרי הדבר המוזר הלבן והשומני שנמצא מעל משאיות, שעשוי צמיגים צמיגים.

ולפחות בפעם האחרונה, אני רוצה להנות ממנו.