כי זה או זה, או לגווע ברעב. ואני לא ממש אוהבת לגווע ברעב, זה רק מקום שמיני ברשימת התחביבים שלי. (הרבה אחרי חניקת אחים והשלכת אחיות מהמדרגות.)

כשקמתי הבוקר, לא תיארתי לעצמי מול אי-אילו אתגרים אעמוד היום. (ד"א, כשאני אומרת בוקר אני מתכוונת לחמש בצהריים, סתם לידע כללי.)

בהתחלה הכל היה נראה סביר. החדר שלי היה מבולגן כמו תמיד, אותן החולצות על אותה הרצפה, וריח העובש המוכר היכה באפי כמו שירת ציפורים. אח, איזה כיף זה להפוך טינופת לפואטיקה רק בגלל שאני יכולה.

עכשיו אני הולכת לשעמם אתכם למוות עם שגרת הבוקר שלי. אתם יכולים לדלג על הפסקה הזאת, אבל אני אקח את זה כעלבון אישי, וזה יישב על מצפונכם אם אני אקפוץ מאיזה גשר רק בגלל שלא רציתם לדעת באיזו משחת שיניים אני משתמשת.

ראשית כל, הורדתי את החולצה שבה ישנתי (ולפני שאתם מתלהבים, חשוב לי לציין שאני מידה מינוס A), וצירפתי אותה לאוסף החולצות שמפוזרות בצורה אומנותית על הרצפה. ככה במקום לקרוא לזה בלאגן אני יכולה לקרוא לזה "מפלט יצירתי".

לאחר מכן, כיביתי את המזגן שפעל על 17 מעלות (ככה קר לי מספיק להתכסות בשמיכת הפוך שלי, ממנה אני מסרבת להרפות בכל ימות השנה. חם מדי בשביל פוך? אז הופכים את החדר לאלסקה. לא נורא שאבא שלי לא עובד בחברת החשמל. הוא יתגבר.)

מכאן היום התחיל להתדרדר. כמעט ולא נשארה לי משחת שיניים בשפורפרת. יכולתי, כמובן, להוציא חדשה, אבל כבר עמדתי בזווית המדויקת והמחושבת מול המראה (האף שלי נראה כמעט קטן, השיער שלי נראה כמעט חלק, ובאופן כללי המראה שלי כמעט נסבל)ולא היה בי כוח/רצון/כוח רצון לזוז.

אז במקום זה לחצתי. ולחצתי. משחת השיניים של "סנופי" שלי לא ידעה מאיפה זה בא לה- לחצתי לה על נקודות שהיא בכלל לא ידעה שיש בה. ("למה, צ'ארלי בראון? למה?" קרא סנופי לעברי. כלב טיפש.)

אחרי 26 דקות מאומצות יותר משיעור ספינינג עם, אממ, מדריכת ספינינג, הצלחתי לקבץ מס' טיפות של משחת שיניים בטעם מסטיק, וצחצחתי את השיניים שלי בעודי עושה פוזות למראה.

(תמיד ידעתי שייעודי האמתי בחיים הוא להיות דוגמנית הבית של קולגייט. אני והגשר)

עכשיו הגיע השלב האהוב עליי- ארוחת בוקר. אבל מהרגע שבו ירדתי את המדרגות (וכשאני אומרת ירדתי אני מתכוונת לכך שהחמצתי מדרגה והתגלגלתי לאורך השמונה הבאות עד שהשטיח הקוצני והמכוער בלם את המשך הנפילה בעודו מחורר את המרפק הימני שלי.) ראו עיניי מחזה נורא-

שם, על המקרר, בין 17 מגנטים של פיצריות שונות מהן לעולם לא נזמין שוב, ושירותי שרברבים ברמת השרון למרות שאנחנו גרים בדרום, ראיתי אותו.

הפתק.

הפתק לעולם לא מסמן שום דבר טוב. לעולם לא יהיה כתוב עליו משהו כמו: "מימיקה, השארתי לך 1000 שקלים מתחת לבלטה הרופפת במרפסת, תהני." או "מימיקה, תארזי הכל, מחר אנחנו יוצאים להקיף את העולם בשמונים יום!" הו לא.

תמיד הוא נושא בשורות של רוע, כאב, צער ומחסור: "מימיקה, היום בשעה חמש יש לך תור לרופא שיניים." או "מימיקה, ג'ורג'טה תגיע עוד 3 דקות לביקור! הכני עצמך."

וידעתי, שהיום לא הולך להיות שונה.

"מימיקה, אין אוכל בבית, תכיני לך טוסט." כה אמר הפתק.

וזה היה, ללא ספק, יותר גרוע משבע עשרה ג'ורג'טות.

טוסט? טוסט?! המאכל הכי מרושע שברא האל. אפילו יותר מרושע ממנה חמה בטעם פירה עם נקניקיות.

בתור מומחית קולינרית למנות חמות, הכשרון האמיתי שלי טמון בעיקר בכיוון החוגה של הטוסטר לטמפרטורה המושלמת.

אני יכולה גם להכין שניצל, אם ממש אין ברירה ונתקעתי על אי בודד שעל העצים שלו צומחים רק מחבתות, בשר שניצלים ושמן בישול.

אבל טוסט? זה כבר למעלה מכוחותי.

בחיים, אבל בחיים לא ייצא לי הטוסט המושלם. ואפילו ערכתי ניסוי שיוכיח את זה (כי אני כזאת מקצוענית ומשועממת.)

ניסיון ראשון

מרכיבים: חלה, פרוסת גבינה צהובה עמק (האמא של הגבינות הצהובות) שלושה וחצי זיתיים וקטשופ היינץ. (איכסה אוסם.)

זמן בטוסטר: 24 דק'.

תוצאה: המוצר לא השתנה. כלומר, הגבינה עדיין גבינה, והזיתים עדיין זיתיים.

הטוסט הוא למעשה כריך גבינה רגיל, שום דבר לא התחמם.

ניסיון שני

מרכיבים: חלה, פרוסת גבינה צהובה עמק (האמא של הגבינות הצהובות) שלושה וחצי זיתיים וקטשופ היינץ. (איכסה גויאבות)

זמן בטוסטר: 26 דק'.

תוצאה: המוצר לא ניתן לזיהוי. כלומר, הגבינה שחורה, הזיתים שחורים (למרות שהם תמיד היו שחורים, כשחושבים על זה) והקטשופ היינץ הפך לצבע שחור. באופן מפתיע.

הטוסט הוא למעשה פחם, ואפשר לצייר איתו ציורי פחם.

ניסיון שלישי

מרכיבים: חלה, פרוסת גבינה צהובה עמק (האמא של הגבינות הצהובות) שלושה זיתיים (נגמרו לי החצי) וקטשופ היינץ.

זמן בטוסטר: 25 דק'.

תוצאה: המוצר לא מבושל ומבושל יתר על המידה בו זמנית. מישהו מוכן להסביר לי איך זה בכלל אפשרי מבחינה ביולוגית?!

כנראה שקוללתי. לנצח לא אדע להכין טוסטים. לנצח אקנה את הטוסטים שלי במחירים מופקעים, במקום לחסוך ולקנות גרבי צמר.

אז אוכלים חצילים משומרים. (שימו לב איך עברתי באלגנטיות ללשון רבים.)

כי זה מה שיש בבית. וכי זה נשמע תיאטרלי במיוחד.