מחזור, רבותי, מחזור!

זו לא מילה גסה. סתם מילה דוחה. מאוד. מאוד מאוד מאוד.

עד כמה שאני בטוחה שאתם נורא מתעניינים בשחלות ובתהליך הביוץ שלי, לא באתי לכאן היום במטרה לכתוב תיאור מלא ומפורט על כל אחד ואחד מהטמפונים המסכנים ההם שהוכרחו לחקור את גופי מבפנים, אלא כדי להלל ולפאר ולשבח את אותם הימים, שלכאורה אמורים להיות ימי סבל לכל אישה באשר היא אישה, סיבה נוספת להסתכל על הזכרים שביננו במבט מלא בוז עמוק ולחשוב- "אח, אין להם מושג מה אני עוברת, בזמן שכל מה שלהם יש זה קרי לילה." אלוהים בהחלט לא חילק את הסבל במידה שווה.

אבל אני, בתור בן אדם לא ממש אופטימי ופסימי לחלוטין, בכל זאת הצלחתי למצוא נקודת אור, ודווקא לא ממש קטנה:

בימי המחזור, את היא המלכה.

ברצינות!

אני גיליתי, שאפשר להפיל הכל על הרחם האומלל והמסכן שלך (חוץ מפסנתר) וכראיה, אני מציגה לכם את היומיים האחרונים, שהיו אמורים להיות סתם עוד ימי סבל רגילים בהם אני נאלצת לשרת את המשפחה שלי (אתם יודעים, לנקות את כל הבית, לבשל אוכל לכולם, בלה בלה בלה) אבל לא.

הגיעו אורחים. וזה משדרג את ימי הסבל הרגילים לימי סבל נוראיים ומלאי ייסורים.

אני לא יודעת איך זה אצלכם בבית, אבל אצלנו כשיש אורחים, כל המשפחה הופכת מיד לאחת מאותן משפחות שרואים על הקופסא של השוקו: (רגע, נדמה לי שבכלל מראים ילדה בלונדינית על הקופסא של השוקו... לא נורא, הדימוי הובהר.)

כל הבית מפואר כולו, על השולחן מחכה ארוחת פאר בת 17 מנות, שהפכה את מעט שיערותיה השחורות שעוד נותרו לאימי ללבנות, הילדים לא רבים, אבא לא ציני, ואני? אני פשוט צריכה לשתוק כמה שיותר. (במהלך השנים כולם הבינו שזה הפתרון היחידי כשזה נוגע אליי.)

וכמובן, אסור לשכוח- כל בני המשפחה צריכים לעשות כל מה שמבקשים מהם, מתי שמבקשים מהם, כי האורחים הם... נו, אורחים.

וצריך לגרום להם להרגיש בבית. (למרות שאני דיי בטוחה שבבית שלהם הם לא מקבלים בשתיים בלילה כוס חלב חם למיטה)

היום התחיל בצורה מושלמת. (מבחינת אמא, כמובן. יום מושלם מבחינתי הוא יום שבו לא מכריחים אותי לצאת מהמיטה בארבע בצהריים לקדם את פני האורחים.)

כולנו ירדנו לסלון, ובסצנה שמאוד מזכירה את צלילי המוסיקה (אתם יודעים, כשכל הילדים עומדים בשורה, והאבא שורק והם צועדים קדימה ואומרים את השם שלהם) ברכנו אותם לשלום, ואמרנו כמה התגעגענו וכל שאר השטויות.

אח"כ נשארה השאלה- מה עושים עם האורחים?

שתי שניות לאחר מכן כבר היה לאמא שלי לוח זמנים מפורט-

ים, לונה פארק, סיור בעזה (גם אני תהיתי לגבי זה, אבל בסוף הם דווקא נורא נהנו.), בריכה, גיחה לפארק הלאומי, הופעה של רוני סופרסטאר בגן שעשועים קרוב (גם אני תהיתי לגבי זה, בסוף הם באמת סבלו) ואז עוד קצת ים.

בשנייה שהשלמתי עם מר גורלי ("אמא, אפשר לא ללכת לחלק מהדברים?" מבט רושף אש בתגובה) גילתי את הנס: אני במחזור.

בהתחלה, כמו כל בנות ישראל, התבאסתי קשות. זה מה שחסר לי עכשיו. גם האורחים הקודחים האלה, וגם להיות במחזור בד בבד.

גררתי את עצמי לסלון, וכשאמא שאלה אותי בנימוס איפה הבגד ים שלי ("תגידי, למה לעזאזל את עוד לא מוכנה?!") הסברתי לה בנימוס (אני באמת הסברתי לה בנימוס, בניגוד אליה!) שאני במחזור. ושאני לא משתמשת בטמפונים. שקר גס, אבל איך היא אמורה לדעת מה אני עושה או לא עושה למטה?

המבט על פניה של אמא התחלף כמעט מיד, והיא נתנה לי אישור (נדיר ביותר, יש לציין) לוותר על פעילות חברתית בחברת האורחים, שזה דבר שלא יעשה- זה הרי שובר את התדמית של המשפחה המאוחדת שעושה הכל ביחד, וגם נהנית מזה.

הקלות היחסית בה התחמקתי מדבר בלי ניתן להתחמקות גרמה לי לחשוב. את המשך היומיים הבאים, בילתי ככה-

בבית במקום בלונה פארק ("אמא, יש לי בחילות, אני במילא לא אוכל לעלות על שום מתקן.")

בבית במקום בסיור בעזה ("אמא, יש לי נפיחות ברגליים, אני לא יכולה להתחיל ולהסתובב ברצועה.")

בבית במקום בבריכה ("אמא, טמפונים, זוכרת?")

בבית במקום בפארק הלאומי ("אמא, יש לי צמרמורות, קר לי וחם לי, אני לא יכולה לזוז מהמזגן.")

בבית במקום בהופעה של רוני סופרסטאר ("אמא, כואבות לי האוזניים, לא יעשה לי טוב לשמוע את רוני סופרסטאר.") גם בלי מחזור לא עושה לי טוב לשמוע אותה, ד"א.

בבית במקום בים. (הפעם אמא אפילו לא שאלה אותי.)

ואני מתערבת איתכם שיכולתי גם לשכנע אותה שהכבד שלי מגרד, שבלוטות הלימפה שלי צורבות, ושאני מקיאה גורי חתולים.

"מחזור" הוא שם קוד לכל כך הרבה דברים מסתוריים, שכל מה שאת צריכה לעשות זה להגות את המילה על שפתייך, ואת אל ליום אחד.

אין לי סבלנות לחזור כבר ללימודים ("המורה, אני לא יכולה לפתור את הטרינום הזה, יש לי לחץ רציני על הגולגולת.")