אין לי מושג. תשאלו את אבי היקר, הוא זה שהעניק לי את התואר הנעלה והאצילי.

לפעמים באמת שנמאס לי מהמשפחה שלי. ומביה"ס. ומהשכונה. ומהיונים שמתגוררות בעליית הגג. אבל בעיקר מהמשפחה שלי.

אתמול הלכתי לרופאת המשפחה שלי. לא, זה לא היה ביקור נימוסין או משהו בסגנון, הסיבה היחידה שדרכתי במרפאה שלה (מקום ממנו הדרתי את רגלי מאז כיתה ד', ורק לשם השוואה אני בכיתה יא' עכשיו.) הייתה הצו הראשון.

נתחיל מסיפור קטן, שלא נוגע בכלל לפוסט הזה. (כמו חצי מהדברים שאני כותבת כאן, בערך.)

היו הייתה ילדה קטנה שלמדה בבית ספר.

בית הספר החרא שלה החליט כי הפלא ופלא! הוא לא שובת.

בית הספר הגועל שלה הקים מערכת שעות יום יומית לשביתה.

בית הספר האיכס שלה היה אדיב מספיק כדי להשאיר את יום שישי, לפחות, כיום חופשי.

היו הייתה ילדה קטנה בכיתה יא' שהייתה לה אימא.

אימא שלה החרא החליטה לקבוע מראש את החיים של הילדה.

אימא שלה הגועל החליטה להתעלם לחלוטין מהלו"ז של הילדה.

אימא שלה האיכס קבעה לה פגישה אצל רופאת המשפחה ביום שישי. בבוקר. שמונה וחצי בבוקר.

למצולמים אין קשר לכתבה, אבל האישה בסיפור למרבה ההפתעה היא אימא שלי, והילדה המנוצלת, הקורבן החינני והסקסי עד דמעות שכולם מזדהים איתו היא...

כן, כן. זאת אני.

אלוהים. שמונה בבוקר. אתם מוכנים להסביר לי מה לעזאזל היא חשבה לעצמה? הייתי שואלת אותה את השאלה הזאת בעצמי, אבל:

א- אני לא מדברת איתה.

ב- אני לא חושבת שאפשר להבין כיצד מוחה של פסיכופטית פועל.

ביום שישי בבוקר שמתי לעצמי שעון מעורר לשבע וחצי, כדי שהמכשפה לא תעז להעיר אותי (היא עלולה לשפוך עליי מים, אני כבר לא מרגישה בטוחה בבית הזה יותר.) בשנייה שקמתי, רציתי להטיח את השעון המעורר בקיר, אבל השעון המעורר שלי הוא במקרה הפלאפון המדהים והחדש והמשוכלל שלי (והפעם דווקא אין בי טיפה של ציניות, אני אספר לכם את הסיפור המרתק שהוביל לקניית הנוקיה 6288 המותק שיושב לידי כרגע בפעם אחרת, כשלא יתחשק לי להשמיץ את הצבא. ואת אמא. בעיקר את אמא.) אז פשוט קמתי, ומעדתי על חולצה שהייתה מונחת על הרצפה באקט של מחאה שההיגיון שעומד מאחוריו פשוט- את שונאת בלאגן? אני שונאת אותך? ויהי בלאגן בחדר! למזלי, את הנפילה ריככו 37 החולצות האחרות שהיו על הרצפה.

יכולתי לומר שמרוב חולצות אני לא רואה את הרצפה, אבל זה להמעיט בערכו של הבלאגן הפיוטי שלקח לי בדיוק 3 דקות להקים. כל מה שעמד כחצי מטר מעל הרצפה, כוסה בבגדים, כך שכבר שלושה ימים המחשב שלי פתוח נונ-סטופ, פשוט כי אין לי גישה לכפתור הכיבוי.

(אני חוששת שגם אחותי נמצאת מתחת להררי הכביסה איפהשהוא, שקט מאוד בבית והפעם האחרונה ששמעתי אותה צווחת "אני רוצה לראות דורה החוקרת!!!!" הייתה לפני יותר מיומיים, וזה שיא חדש, כי בדרך כלל היא צורחת את המשפט הזה כשלא שמים לה דורה, כשכן שמים לה דורה, כשהיא בזמן צפיית דורה, וכשמתחיל פרק חדש של דורה.) 

התלבשתי בזריזות (תאמינו לי, הרבה יותר פשוט למצוא תחתונים שתואמים לחזייה כשהכול מונח על הרצפה בתערובת עליזה וצבעונית.) צחצחתי שיניים בזריזות, והסתרקתי בזריזות. (כל כך בזריזות, עד שבכלל לא הייתם מנחשים שהסתרקתי. איזה קטע. אני שונאת את השיער שלי.)

ירדתי למטה, ואימא העזה לפנות אליי ושאלה: "את באה לתור או לא?" תקעתי בה מבט חמור שאמר 'בטח שאני באה יא פוסטמה או ששכחת שקבעת לי את התור ביום החופשי היחידי שלי ואני כבר ערה מן הסתם.' הוא היה כל כך חזק, עד שאני בטוחה שהמסר הועבר בשלמותו.

נכנסתי למכונית, בלי לומר מילה. חגרתי את עצמי בלי לומר מילה. והתיישבתי מאחורה בלי לומר מילה, כדי שאימא תרגיש כמו נהגת מונית.

התרתי את החגורה בלי לומר מילה. יצאתי מהמכונית בלי לומר מילה. נכנסתי אל המרפאה בלי לומר מילה.

"נהדר, אין בכלל תור!" יופי, אימא. מעניין מאוד שאף אחד לא קבע לעצמו תור בשמונה בבוקר ביום שישי. הייתי בטוחה שזו השעה הכי עמוסה של היום.

במשרד של הרופאה אמא מנסה לשדר 'עסקים כרגיל '. היא מצביעה בהתרגשות על השעון של הרופאה, שבמקרה הוא בדיוק השעון שלה. אני תוקעת בה מבט אפלולי. שעונים זהים בתחת שלי. שעונים זהים לא בשמונה בבוקר. שעונים זהים לא ביום החופשי שלי.

הרופאה מפשיטה אותי. וממששת אותי. איכס. מסתבר שאני 44 קילו, ומטר 60. מסתבר שאני נחשבת תת משקל. מסתבר שהולכים להוריד לי פרופיל על זה, אלא אם כן אני הולכת לפטם את עצמי כהוגן. אני חושבת שאני אתחיל כבר מעכשיו. יש ארגז של קרמבואים עם השם שלי עליו. (אבל באמת עם השם שלי עליו. כתבתי במרקר צהוב זרחני, סתם כי התחשק לי.)

אני כבר באה לברוח, כשהרופאה הארורה הזו מושיטה לי כוס שתן. אוי, איזה גועל נפש. ואז היא עוד מדברת איתי על פדים הגיניים וניקיון למטה ובאמת שבא לי להקיא עליה, אבל אני מסתפקת בלומר "כן, תודה, אני חושבת שאני יודעת איך להשתין לתוך כוס."

אבל זה עוד לא הכל. אני רואה שהיא ממשיכה להקליד כל מיני דברים משונים במחשב שלה (למה רופאים לא יכולים לדבר כמו בני אדם? למה הכל חייב להיות 'ניווט גסטרונומי של האנדוסקופיה של האפידרמיס'? קשה להגיד 'המטופל שמן וצריך דיאטה'? למה להשתמש במילים האלו? למה?!)

היא מושיטה לי את הדף.

"הנה, הפנייה לספירת דם." אני מסתכלת עליה באימה, ולוקחות לי שלוש שניות ארוכות מאוד לפתוח את הפה. (דבר שבחיים לא קרה לי.)

"אבל... אבל לא ביקשו בצו הראשון. אף אחת מהחברות שלי לא עשתה בדיקת דם." אני ממלמלת.

"כן, אני יודעת, אבל את נראית לי קצת חיוורת." ברור שאני חיוורת! הרגע בישרת לי שהולכים לחורר אותי ולגנוב לי את הדם!

"אבל... אבל לא ביקשו." אני אוזרת קצת תקיפות בקול שלי.

"את נראית חיוורת, אולי הם יבקשו. אם לא- זה לא יזיק." לא יזיק? לא יזיק?!?!?! תרשמי לילדים שלך בדיקות דם בשביל הכיף, אין שום סיכוי שבעולם שאני הולכת לעשות בדיקת דם.

אם צה"ל חושב שאני חיוורת, שיגיד לי, ואז אני אטפל בנושא (או אתעלף מפחד, אחד מהשניים.) אבל אני לא מתכוונת לשחק רולטה רוסית עם האצבעות המסכנות שלי, שלא ממש אוהבות שדוקרים אותן, תאמינו או לא.

אני חוזרת למכונית (שוב שתיקה, חגורות, נהגת מונית וכו'.) ואמא שואלת אותי אם אני רוצה לעשות איתה קניות. מצטערת, אבל יש לי עקרונות שבלתי ניתנים לקנייה. לפחות בשבוע הראשון. תחזרי עם הצעה יותר אטרקטיבית בשבוע הבא, ונראה אם נוכל להגיע לאיזהשהוא הסדר.

אני יורדת בבית, חוזרת למיטה, וקוברת את הכוס מתחת לערמות הבגדים, מתוך תקווה מלאה שלא אמצא אותה יותר לעולם.

עדיין לא השתנתי לכוס, ד"א. זה ממש מחליא אותי. וזה רק מוריד מהרושם הכללי שלי מהצבא עוד נקודות, וחבל, באמת שחבל בשבילם, כי הם כבר במקום מאוד נמוך במדד מימיקה- צה"ל נמצא רק קצת מעל שיעורי מתמטיקה, אז כדאי לו להשתדל יותר, או שאני פשוט לא אחבב אותו.

בהחלט חבל.