כי ככה החליטו האלים.

אני חולה. ולא, זו איננה הסיבה שבגינה לא עידכנתי את הבלוג בערך חודש. דווקא יש לי סיבה מאוד מוצדקת, אבל לא מתחשק לי לחלוק אותה אתכם, כי אני חולה. אז מותר לי. כמו שמותר לי לשתות תה במיטה ולא לרדת למטה עד המטבח כדי לשתות אותו. סתם, עדיין אסור לי. אמא שלי, היקרה, לא רואה בעובדה שחום גופי עומד כעת על 39 סיבה מספקת להימנע מירידה בשלושה גרמי מדרגות הישר אל המטבח בו נושבת רוח פרצים. אני יכולה להבין אותה, האמת.

אני שונאת חורף. אני גם שונאת את הקיץ, והאביב והסתיו, אבל כרגע חורף, אז אני בייחוד שונאת את החורף. אני שונאת שקר לי. ואני שונאת לטבוע בתוך שלוליות. ואני שונאת את כל התולעים המכוערות האלה שיוצאות מתוך השלוליות. איכס. אני גם שונאת את הצבע של השמיים. אני גם שונאת את השמיים. ואני שונאת את כל הבנות האלה שמתכרבלות עם החבר שלהן בחורף. אם לי אין חבר, אז למה שהן יהנו מעונות השנה?

אני שונאת מגפיים. כשאני מכניסה את המכנסיים למגפיים, אני נראית כאילו יש לי קרסוליים ממש ממש עבים, ובתור מי שידועה בכינוייה "מימיקה דקת הקרסוליים" אני לחלוטין לא יכולה לאפשר למצב כזה לקרות. כשאני לא מכניסה את המגפיים למכנסיים לא רואים את העיטורים הכל כך מגניבים שנמצאים בקצה העליון של מגף שמאל. והרי בשביל זה הוצאתי 290 ש"ח על המגפיים האלו. לא בגלל העקב, חלילה, רק בגלל העיטורים הכל כך מגניבים של ארנבים בצד שמאל. ולא, זה לא ארנבי פלייבוי, זה סתם ארנבים עם עניבה.

אני שונאת מטריות. הייתה לי מטרייה בכיתה ג'. הידית אחיזה שלה הייתה בצורה של טרול, והיא הייתה בצבעי לילך וורוד ותכלת ולבן, והיו טרולים גם על המטרייה עצמה, ובאופן כללי היא הייתה באמת מטרייה מרשימה, וכל הילדים קינאו בי. עכשיו, משום מה, אני מקבלת תגובות שונות מאוד על אותה המטרייה. אנשים פשוט נהנים למלמל לעצמם דברים שנשמעים באופן מחשיד כמו : "למה הנערה בת השבע עשרה הזו מחזיקה מטרייה של טרולים?" אבל אולי הם פשוט אמרו משהו כמו : "וואו, מזל שתליתי את הכביסה היום, אחרת איך יכולתי להאכיל את הכבשה שלי?".

הייתי לא מזמן בתל אביב. (האמת שזה כן היה מזמן, אבל מה אכפת לכם מדקויות.) הייתי שם בעניינים עסקיים לחלוטין. סתם לא. אבל בהחלט לא הייתי שם בשביל מפגש ישראבלוג. אבל מסתברר שעשרות אלפי בני נוער דווקא כן היו בתל אביב בשביל מפגש ישראבלוג.

וחוץ מהעובדה שהם כולם נראים אותו דבר, אין לי שום דבר נגדם. בעצם יש לי הרבה נגדם. בעצם כואב לי הראש עכשיו, אז תדמיינו לכם שאמרתי משהו ממש נבזי וממש שנון על כל הילדים האלו, שפתחו בלוג לפני יומיים, וחושבים שיש להם הזכות להיות בכנס ישראבלוג. ואין להם.

החלטתי שהפוסט הזה לא יהיה בעל נושא מרכזי אחד, כי למען האמת החיים שלי היו כל כך משעממים לאחרונה עד שגם אם הייתי נורא נורא רוצה, לא הייתי מוצאת נושא אחד שיש לי מה להגיד עליו. אה, כן, נגמרה השביתה. אה, כן, בית הספר שלי במילא לא שבת.

היה גם חופש חנוכה. לא יצא לי בכלל לאכול סופגניות.

אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו, ואקום כשהחיים שלי יתחילו להיות מעניינים. בגיל עשרים או משהו כזה.