נו, נחשו מי עברה תאוריה? וכשתנחשו, אנא הודיעו לי, כי אני לא עברתי. למעשה, מתברר שקשה לעבור תאוריה כשלא ניגשים אליה למן ההתחלה. זה מין עסק ביש שכזה.

הגעתי למסקנה שאני צריכה לעדכן את הבלוג הזה לעיתים קרובות יותר. אבל אז הגעתי למסקנה שאני בעצם יותר אוהבת לעדכן אותו פעם בחצי יובל, כי אז אתם תמיד יכולים לחשוב לכם שיש לי חיים ממש עמוסים ומרתקים, ושבגלל זה נבצר ממני לעדכן, כשלמעשה בחיי היום יום אני עסוקה בלטעון באגרסיביות שאני ילדה בת 13, כי מסתבר שאין יותר מדי אנשים בני 18 בפורום פוקימון, ואני לא רוצה שיחשבו שאני פדופילית, כי באופן כללי אני מתעבת ילדים קטנים, עם התלתלים המכוערים שלהם וכתמי הגרבר. אותי בחיים לא האכילו גרבר. אני חושבת שאותי בחיים לא האכילו. ובכל זאת יש לי צלוליטיס. החיים אינם הוגנים. מישהו אמר את זה כבר פעם, לא?

החיים עוברים מהר מדי. הילדה הקטנה שנמצאת איתי בתחנת האוטובוס כבר התחילה לעשות רגליים, וזה מדכא אותי עד מוות. עד כה, כל פעם שהייתי לובשת לי מכנסיים קצרים ולא טורחת לקצוץ את זיפי המלבבים, יכולתי להתנחם בעובדה שיש ילדה קטנה וקופיפה יחד איתי בתחנת האוטובוס, שנראית כאילו הוסיפו שזירה לרגליים שלה. והנה, אתמול ראיתי אותה, והרגליים שלה היו חלקות כמו טוסיק של תינוק, אני מניחה, אם כי מעולם לא ליטפתי/ליקקתי/מיששתי טוסיק של תינוק, או תינוק, לצורך העניין, כי הם מריחים כמו גרבר ופים פם פה, ורציתי למשש אותן כדי לוודא שלא מדובר בפטה מורגנה (ככה מאייתים את זה בכלל?) ושהן באמת חלקות, אבל הנחתי שזו תהיה מחווה קצת מוזרה מצידי, בהתחשב בעובדה שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לה. אז פשוט ישבתי שם זועפת ויריתי מבטים מזרי אימה לכיוון הרגליים שלה.

אם היא גם תתחיל לעשות עכשיו גבות אני בפירוש אתאבד.

איזה קטע, הייתי בטוחה שכולנו הולכים למות לנו. פשוט להישאב לחור השחור המוזר הזה של הצרפתים. אף פעם לא חיבבתי את הצרפתים. בייחוד לא את וונסה פאראדיס. אין לי שום התנגדות שהיא תשאב לכמה חורים שחורים שמתחשק לה. למרות שבטח לא מתחשק לה. צריך לבדוק את העניין.

אמרתי בכיתה שעדיף שהצרפתים האלה ילכו להתקלח במקום לשחק בחורים שחורים, אבל אף אחד לא צחק. אני חשבתי שהומור גזעני זה דווקא מאוד שנון.

ואז אמרתי בכיתה שאני לא רוצה למות כי אף פעם לא התנשקתי. ואז אנשים דווקא כן צחקו, למרות שהייתי רצינית למדי. ואז פיתי אמרה לי שאני בתולת שפתיים, ושזה נורא טהור בעיניה, ואני חשבתי שזה עלבון שאין כמוהו, והטחתי בה שהיא בתולת אוזניים, וזה היה נשמע מאוד דרמטי, עד שהיא שאלה אותי מה זה אומר ונאלצתי לברוח מהכיתה.

כל עניין המוות הזה גרם לי לחשוב כיצד הייתי רוצה למות. אחרי מחשבה ארוכה החלטתי שאני לא רוצה למות.

הירהורי המוות האלה גרמו לי לחשוב על חזרה לדת. יש משהו נורא רומנטי בלהכריח גבר להתחתן איתך בשידוך, גם אם הוא לא רוצה.

אם הייתי מוצאת לי חבר ב-9.9, אז עוד שנה, כשזה היה ה9.9.09 היינו חוגגים שנה. אבל לא מצאתי חבר אתמול.

ובעניין הרומנטיקה- התחלתי לקרוא שוב את כל ספרי האסופית, ונשביתי בקסמם. למעשה, כל כך התלהבתי מאגמי הבדלוח ויערי הפיות, עד שהחלטתי שאני גם רוצה למצוא לי חורשה עם עצי דובדן, למרות שרוב הסיכויים שלא הייתי אוכלת דובדבנים משם, כי מישהו בטח ריסס אותם, או שאיזה כלב השתין עליהם, או שהם בכלל לא דובדבנים אלא פטריות רעילות. אני גם לא אוהבת דובדבנים. אבל נורא רציתי חורשה שכזו, אז ירדתי בתחנת אוטובוס נטושה כלשהיא, והתחלתי לשוטט לי, והעמדתי פנים שאני יתומה ושיש לי שיער ג'ינג'י.

ואז חשבתי שהגעתי לחורשה, ונורא שמחתי, ורציתי לכרוע ברך ולהודות לאל, אבל אז נזכרתי שיהודים לא כורעים ברך, ואז גם הבנתי שהגעתי בכלל לשכונה של אתיופים ולא לחורשה, ואז גם כלב אחד התחיל לרדוף אחרי, אז רציתי, ושכחתי להעמיד פנים שאני נערה חסודה שגרה באי הנסיך אדוארד והתחללתי לקלל כמו איזו ילדה משיכון ג', וזה כבר היה הרבה פחות רומנטי, אני חושבת.

ואז הגעתי הביתה, ואמא שלי צעקה עליי שהחדר שלי לא מסודר, ושלא הורדתי את הכביסה, ושהייתי צריכה לקחת את אחותי מאיפה שהוא או לאיפה שהוא, ואז שוב דמיינתי קצת שאני יתומה.

אני רוצה לתפור לי שמלה עם שרוולים נפוחים. אבל נשאלת השאלה לאן אני אלבש אותה, כי בתקנון בית ספר יש סעיף מאוד מפורט לגבי שמלות תקופתיות וחוטינים בצבעי ניאון. או איך בדיוק אני אתפור אותה. גם זו שאלה נהדרת. כמעט נהדרת כמו השאלה "לאן נעלמה כרמן סאן דייגו?"

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בכך שאני מאחלת לכולכם שלעולם לא תגיעו לכיתה יב', ולעולם לא תאלצו ללמוד בבית הספר. השכלה היא לסנובים ולבני דת משה.

שיקרתי, אני בעצם רוצה לסיים את הפוסט הזה בכמה מילים שאמרה אישה חכמה ממני בהרבה:

"having friends is so much fun, so much fun under the sun"

אתם מבינים, האישה הזו למעשה לומדת 5 יחידות מתמטיקה, וזה עושה אותה לחכמה הרבה יותר מעבדתכם הנאמנה, שהיא בכלל לא עבדתכם, ושהיא בטח הייתה מרעילה לכם את הבאר או משהו אם רק הייתה לה ההזדמנות.

מיאו, בדיוק.