כן. כשאני מבטיחה פוסט לרגל וולנטיין, אני כמובן מתכוונת לכך שאני אכתוב אותו בדיוק שבוע אחרי וולנטיין. יש למישהו בעיה עם זה? נהדר. לי יש בעיה עם שוויצרים, זה עוזר לי במשהו? לא. הם עדיין ממשיכים לחיות להם חיים נטולי דאגות ומלאי שוקולד וסימנים אדומים מוזרים כאלה, שנראים כמו צלב ננס, רק שהם לא באמת צלב ננס. ושעונים. יש להם גם שעונים.

וולנטיין יכול היה להיות סתם עוד יום רגיל בו אין לי חבר. אבל מאחר ומדובר בוולנטיין, זה הפך להיות יום בו אני ממורמרת יותר מגדר הרגיל בגלל שאין לי חבר.

אז קמתי לי בבוקר, וניסיתי לשכנע את הסובבים אותי שהיום בכלל לא וולנטיין, אלא בכלל היום הזה שכולם משתכרים בו.

כשזה לא עבד, וחוץ מבוריס, השרת, אף אחד לא הסכים להשתכר איתי, התחלתי לחרטט לאנשים שוולנטיין היה אנטישמי, ושאסור לעם היהודי לחגוג את היום הזה בתכלית האיסור. (מה יש, שיחכו לט"ו באב. אולי עד אז אפילו אני אמצא איזה הומלס בתחנת הרכבת שיסכים להעמיד פנים שהוא החבר שלי בתמורה לשני חטיפי "טעמי".)

כשגם זה לא עבד, פשוט אמרתי לכולם שאני אישה עצמאית שלא זקוקה לגבר בחייה, ובכלל בכלל לא זקוקה לדובים ורודים שמחזיקים לב ומזייפים איזה שיר עם גרוזיני. ואז הלכתי לבכות בשירותי בית הספר. כי אני רוצה דובי גרוזיני.

יצאתי מהשירותים 3 שעות לאחר מכן, כי בוריס, כפוי הטובה הזה, החליט שהוא צריך לנקות דווקא עכשיו ודווקא את תא השירותים של הבנות. סוטה. עכשיו אתה נזכר לעשות את העבודה שלך? איפה היית כשהכריחו אותי לתפוס את החולדה שהסתובבה בחדר המורים? חצוף.

 העיקר שביזבזתי עליו שני בקבוקי מיץ פטל.

חזרתי לכיתה, מובסת, רק כדי לגלות ששלחו לכל הבנות בכיתה שלי פרחים. כן כן. אני בכלל לא מגזימה רק כדי להישמע אומללה יותר ממה שאני.

ביקשתי את נפשי למות באחת מהפינות בכיתה, אבל הן היו עמוסות בכיסאות תלמידים. אפילו מוות טרגי ודרמטי, מקופלת בתנוחת עובר בפינת הכיתה נשלל ממני.

החלטתי לקפוץ מהחלון, אבל גם זה לא עשה את הרושם המבוקש, בהתחשב בעובדה שהכיתה שלי שוכנת בקומה הראשונה.

כמעט ושתיתי רעל מהול בשאריות מיץ פטל, כשהמורה שלי לערבית נכנסה לכיתה, והחליטה שההתאבדות שלי תזיק למוניטין בית הספר.

אז היא הושיבה אותי לשיחת נפש, שבמהלכה סיפרתי לה את כל קורותי (אישה מסכנה) החל באמא המתעללת שלי, האבא המכה שלי, ובעובדה שאף אחד עליי האדמות לא אוהב אותי. וגם לא מתחת לאדמות. אפילו גופות בורחות ממני כמו ממגפה, למרות שמה כבר בעצם משנה להן מגיפה, זה לא כאילו הן ימותו מזה או משהו.

בסיומה של שיחה ארוכה ביותר וחסרת פואנטה, הגיעה גם תורה של המורה שלי לדבר.

"מימיקה, אל תהיי כל כך דיכאונית! אני בטוחה שבבית מחכה לך זר פרחים, או קופסאת שוקולדים. את הרי נערה כל כך יפה, מצחיקה, חכמה, מדהימה, מוכשרת! כולם רוצים להיות איתך! כולם רוצים להיות כמוך!"

סתם, לא, היא פשוט חילקה לי את הבוחן שלי על פעלים בערבית. קיבלתי 53.

בכל מקרה חזרתי הביתה מעודדת. העולם הרי מלא באנשים נואשים. ויום אחד אני אמצא את הנואש שלי! בינתיים, עלה לי רעיון לראש כיצד לשפר את מצב הרוח:

"אולי עכשיו אין לי אהבה בחיים, אבל אם אני אזכר באהבות שהיו לי, אני בטוח אתעודד!" למה אני אף פעם לא לומדת להניח לדברים כפי שהם? הנה מסר, ילדים וילדות אופטימיים ומטומטמות- אף פעם אל תנסו לשפר את המצב הקיים. עדיף לעשות כלום ולשבת בחיבוק ידיים. זה בדוק. כמעט כמו דוקטור פישר. נראה לכם שהוא באמת רופא, או שהוא מהכלומניקים האלה שסתם מוסיפים את התואר "דוקטור" לשם שלהם? זה באמת מעניין אותי.

סקירה מהירה (מאוד) הבהירה לי שבסך הכל היה לי מאהב אחד ויחיד. כשהייתי בגן.

קראו לו יוסי (השם המלא שמור במערכת, אבל בגלל שאני מתעבת את הילד הזה, אני מוכנה לחלוק אותו גם איתכם- יוסי אבוטבול.) והוא היה מחטט באף ואוכל את מה שיצא. והוא גם היה אוכל דבק. וצבעי גואש בגווני אדום, אבל רק אדום. וגם את העיינים הזזות האלה שמשמשות ליצירה.

אני הייתי, כמובן, מלכת הגן הבלתי מעורערת- חברותית, יפיפה, זאת שתמיד היו לה את הברביות הכי שוות.

חה, כן בטח. הייתי התימהונית שהייתה עוקבת כל הזמן אחרי הסייעת ואוכלת ממתקים שנפלו לרצפה.

היינו ממש זיווג משמיים.

הוא היה אומר לי כל הזמן שאנחנו נתחתן יום אחד, ואז הוא היה רץ לפינת התחפושות ולובש שמלת כלה. זה היה מטריד במקצת, אני חייבת להודות.

והוא קנה לי ליום הולדת סט מחקים מהכל בשני שקל, למרות שזה בכלל עלה 3 שקלים. (אף פעם לא הבנתי למה לא תובעים אותם על זה, האמת. אם אפשר לתבוע את מקדונלדס, אז אפשר הכל, לא?)

ואז הוא עלה לכיתה א', ובזה הסתיים לו הרומן המבטיח. חבל. יכולנו להיות הנינט ויהודה הבאים.

וכך תמו להם חיי אהבה של 17 שנים תמימות. ביוסי אבוטבול אחד, שהלוואי ומת בינתיים מהרעלת דבק או משהו.

הלכתי לבכות שוב בשירותים. (הפעם אלו שבבית שלי.)

בתור בדיחה חולנית, כנראה, אמא החליטה שנייר הטואלט יהיה ורוד עם לבבות עליו. פשוט לזרות מלח על הפצעים שלי.

יצאתי מהשירותים וצרחתי עליה קצת, ואז חזרתי לשירותים, מעט יותר מאושרת.

ואז קרה הדבר הרומנטי ביותר באותו היום-

אבא שלי הזמין פיצה, כי אמרתי שאני רעבה. כן. זה היה שיאו של היום. משולש פיצה עם פטריות, ואני בכלל לא סובלת פטריות. רציתי זיתים, אבל לא היה בחנות.

התכוננתי ללכת למיטה, ולקום ליום שכולו נטול זוגות שמתמזמזים כי יש להם עם מי, כשמעדתי על בובה של דובי (רגיל לחלוטין, חלילה לא דובי-וולנטיין) ופשוט עפתי ברחבי החדר, ונחתתי בפיסוק שלא היה מבייש את (שימו כאן שם של איזו מתעמלת אומנותית מפורסמת או משהו. קטיה קמיצ'נקוב או משהו. אני פשוט לא בקיאה בענף הספורט הכל כך מרתק הזה.)

אני חושבת ששברתי את הנרתיק שלי. אפשר בכלל לשבור את הנרתיק שלך? מה שבטוח, אני כבר לא בתולה.

הדובי הזה הרס את תומתי, את טוהרתי! ברור ששרפתי אותו על המוקד בתור עונש.

טוב נו. עכשיו אי אפשר יהיה לשדך אותי. כנראה שאני אמות רווקה זקנה עם 200 חתולים. אבל לפחות אני לא אמות רווקה זקנה ובתולה עם 200 חתולים.

וכך מגיע לו לסיומו פוסט וולנטיין מיותר לחלוטין, שאני עדיין לא מאמינה שכתבתי אותו.

כנראה שממש אין לי מה לעשות.

כלומר, יש לי. יש ביום ראשון מבחן בערבית, ומחר בית הספר שלי לוקח אותנו לסיור בבית לווינשטיין (כי נגמרו כל המקומות הכיפיים באמת כמו הר הרצל ויד ושם.) ואמא שלי טסה להונללו ביום שבת.

אבל אין לי כוח לחיות כרגע, אז אני פשוט מעדכנת אתכם באין חיים שלי.

וד"א- אני ממליצה בחום לכל המגיבים באשר הם לכתוב את התגובה שלהם בword קודם, כדי שבודק השגיאות האוטומטי יחסוך להם מבוכות מיותרות.

אני ממליצה לכם בחום רב יותר גם להיות מצחיקים.