או, הנה, נסיבות החיים סיפקו לי כותרת מקסימה.

וואו, פשוט חיכיתי ממש עד הדקה ה-90 כדי לעדכן, מה? בהזדמנות חגיגית זו, מישהו מוכן לספר לי מה עניין ה-90? כאילו, 90 דקות זה שעה וחצי, אבל מה כל כך קריטי בשעה וחצי? אני אישית חושבת שהדקה ה-120 נשמעת הרבה יותר דרמטית ומבשרת רעות. מבשרת רעות כמעט כמו מלאך המוות, שזו הקריירה המועדפת עליי כיום, כי הם לא מתים ויש להם רישיון החזקת חרמש סופר דופר פרג'ליסטיק ענקי. לי אין חרמש, אז במקום זה התחלתי להסתובב ברחבי בית הספר עם סכין מחמד בעל ידית ורודה (מה שמוריד קצת מהרושם הראשוני המאיים שלו, אם כי לא מוריד מספיק, כי המנהלת בכל זאת אסרה עליי לבוא איתו יותר אחרי שלטענתה מחצית תלמידי כיתה ב' פוחדים שהמורה שלהם לחשבון שילמה לי כדי שאני אחסל אותם. שטויות. דבר ראשון, מי מקשיב לתלמידי כיתה ב'? דבר שני, אין שום סיכוי שבעולם שמורה לחשבון (אח, הימים בהם מתמטיקה הייתה חשבון ותנ"ך היה תורה. וכן, אלו סוגריים בתוך סוגריים, יש לכם בעיה?) עם משכורת של מורה לחשבון תוכל לרכוש את שירותיי המעולים. אני יכולה להרוג מישהו עם מחט בעין! סתם, אני לא, אבל קראתי באיזה ספר שדווקא כן אפשר, ונורא מתחשק לי לנסות, אבל אח שלי לא מוכן להתנדב למשימה. אני כנראה אאלץ להתגנב מאחוריו בזמן שהוא מתקלח. זה לא כזה קשה, הוא במילא שקוע במחרוזת שירי האנה מונטנה מכדי לשים לב לצללית האימתנית שלי שמתנשאת מעליו, בעוד מוסיקת סרטי אימה נשמעת ברקע. (טאם טאם טאם! ושוב, סוגריים בתוך סוגריים. כי ככה בא לי. ולא, אני לא ארבע אותם. אני רוצה סוגריים עגולים. אני תמיד אעשה סוגריים עגולים. טוב, לא חוכמה גדולה. את המסולסלים אני בכלל לא יודעת לעשות. המורה שלי למתמטיקה (למה, למה לא לחשבון?!) חשבה פעם שציירתי שמונה, למרות שיש מעט מאוד היגיון בציור הספרה 8, כשכל התרגיל מלא בנעלמים. רגע, כבר הייתי אמורה לסגור את הסוגריים הראשונים?

אם היה רצף בטנלובלה הזולה הזו הלוא היא החיים שלי, הרי שעכשיו הייתי אמורה לספר לכם על חוויותי ממכון הכושר, או על ההליכה הבאה עם א' (שהשם שלה בכלל לא מתחיל באות א', ועל כן אני אתן לה שם בדוי ואקראי. פיתגורס הבוגדנית, למשל.) או על נישואיי בסתר לנער המעליות השרמנטי.

אבל בסופו של דבר (כן, השוק וההפתעה) לא נרשמתי למכון הכושר, כי בניגוד למה שנאמר בתגובות, אין שם כוסיות, אלא אנשים שמנים ומזיעים, שמבקשים ממני כל הזמן להתחלף איתם במכשירי הכושר השונים. ולא משנה על איזה מכשיר. אישה אחת אפילו ביקשה ממני את המקום הספציפי שלי על הספסל. רכושנית שמנה ומטומטמת. ואני נתתי לה, כי אני חסרת אופי שמנה ומטומטמת. למה? לא יודעת. אני כן יודעת שפוקימוני מים מנצחים אש, אבל כאן בערך הידע הכללי שלי נקטע לטובת דברים חשובים יותר כמו שינון שמות החברות שלי מאחורה לקדימה. זה ממש שנון, האמת. כל כך שנון, עד שאנשים חושבים שאני מטומטמת כשאני עושה את זה. אה, אופס, זה בכלל לא אני שעושה את זה, כי אם פיתגורס הבוגדנית, או שמא עליי לקרוא לה תינדגובה סרוגתיפ? ייתכן ואני קצת מרירה היום. ייתכן ושוקולד מריר הוא בכלל לא מריר. נכון, הוא פחות מתוק משוקולד חלב, אבל זו סיבה לכנות אותו מריר? אני אישית הייתי נעלבת. ואם כבר מדברים על קנוניית השוקולדים, שוקולד לבן זה בכלל לא שוקולד לבן! זה חמאת קקאו!

בכל מקרה, אני ופיתי הבוגדנייה גם לא יצאנו לצעוד. מסתבר שפיתגורס הפכה להיות מצרך מבוקש בקרב האצנים למינהם. עכשיו צריך לקבוע איתה תור שבועות מראש, אם לא חודשים. ומסתבר שהיא לא זוכרת לי חסד נעורים, ואין לי פרוטקציות שמעבירות אותי איזה מקום אחד או שניים למעלה ברשימה, חרף העובדה שאני חברתה הטובה ביותר עליי האדמות. אני יצרתי אותה! אני הפכתי אותה למותג ההליכות שהיא היום! וזו הטובה שהיא מחזירה לי? איזו מפלצת יצרתי?! (את המשפט האחרון אבא תרם, אם כי אני די בטוחה שהוא התכוון אליי.) העיקר היא רוצה שאני אביא לה חמוס מחמד. ואת הסכין הורוד שלי. ומתנת יום הולדת.

אוקיי, זה המקום לציין (בלי הפרעות בנוגע למוצרי עלית באשר הם) שייתכן ואני מרירה, וייתכן שפיתגורס המסכנה לומדת ברגעים אילו ממש לאיזה בגרות או משהו כזה במתמטיקה, וייתכן שהמתמטיקה משתלטת לה על החיים. ייתכן.

טוב נו. כנראה שאני אאלץ להסתפק באחותה של פיתגורס, אילו רק אחותה הייתה מודעת לקיומי.

אני עומלת בימים אילו על כתיבת סרנדה סונטתית (או שמבטאים את זה סונטה סרנדתית? או שסתם המצאתי מושג?) שתהלל ותפאר אותה. (את האחות, לא את א'.)

הסונטה תכיל תרי"ג בתים (נדמה לי שלקחתי את המספר הזה מאיפהשהוא) ותכלול דימויים מעולם החי, הצומח, הארץ, העיר, והמקצוע. החריזה תהיה חריזה סורגת, ומוסר ההשכל יטיף לאהבת האדם בכלל ואהבת אחותה של פיתגורס הבוגדנית בפרט. אני חוזה הצלחה מטאורית. כבר סיכמנו שנועדתי לגדולות ואני בדרך המהירה לתהילה.

בכל מקרה נוסף, לא התחתנתי בלאס וגאס עם נער המעליות משתי סיבות עיקריות:

האחת, שאין לי כל כך איך להגיע לוגאס. כלומר, לפיתי יש רישיון נהיגה, אבל היא לא אוהבת אותי יותר מדי בימים אילו. אולי יש לזה קשר לעובדה שאני משאירה לה הודעות אובססיביות ותלותיות במענה הקולי. או שאולי היא סתם עוברת את משבר גיל הבלות, כי היא בת 100 בערך.

והשנייה, שאני לא רוצה ששם המשפחה שלי יהיה "מעלית". זה לא נשמע כזה טוב.

אז עכשיו אחרי שכתבתי בפיסקה מאוד מאוד ארוכה את כל הדברים בהם הפוסט הזה לא יעסוק, אני יכולה לספר לכם שנשארה לי רק עוד בגרות אחת השנה ואני בן אדם חופשי! לפחות עד תחילת יב'.  ואני יכולה גם לספר לכם שבכל זאת ממש רע לי בחיים, כי אילמלא הייתי מתמרמרת גם כשהחיים מחייכים לי פנים, לא הייתי המימקה הזו שכולכם גדלתם עליה. וואו. לא משנה באיזו אינטונציה אני קוראת את המשפט הזה, הוא פשוט לא נשמע טוב. שאני אמחק אותו? לא, עד שהקלדתי וזה. אין לי כוח. שישאר כאן. פשוט תעשו עליו איקס בעט אדום או משהו. אם לא אכפת לכם להכתים את מסך המחשב בעט אדום, כמובן.

איזה מצחיקים האנשים שכותבים משהו, ואז כותבים עליו קו. אם זה כבר לא אקטואלי, פשוט תמחקו את זה. למרות שזה בהחלט מעיד על מהפך אישיות מדהים, לאף אחד לא באמת אכפת שפעם נורא רצית דיסק של הילארי דאף ועכשיו כבר לא.

איזה מצחיק דאפי דאק.

אז מה תוכניותי לקיץ?

אני לא מתכוונת להשיג עבודה, כי קלף הטארוט שהוצאתי היום, קלף הנאהבים, אסר עליי לפרנס את עצמי ודרש באופן שלא משתמע לשני הכיוונים שאני אמשיך לחיות על חשבון אבא ואמא. ואי אפשר להתווכח עם קלפי טארוט. זה לגמרי ישבש את כל האנרגיה הקוסמית של היקום.

אני לא מתכוונת ללכת לים/לבריכה/למזרקה השכונתית, כי זה מצריך הורדת שיער מכל מיני מקומות, ואני עדיין זקוקה לפרוות החורף שלי בימים הקרים של חודשי יוני-יולי. (אני תמיד שוכחת, מי מהם זה השישי ומי השביעי?)

אני לא מתכוונת לסדר את החדר, פשוט בגלל שלא סידרתי אותו כל השנה, אז מה פתאום להתחיל עכשיו.

אז מה בעצם כן תוכניותי לקיץ? (וכן, שאלתי את השאלה הזו פעמיים, פשוט בגלל שהתשובה כל כך דרמטית.)

אני הולכת למצוא לי אהבת קיץ. שזה אומר, בחור חביב שיקנה לי ארטיקי קרח כל אימת שיתחשק לי.

החלטתי להצר את הבלוג. רק בגלל שהירכיים שלי בעובי של בטונדה, אין זה אומר שגם הוא צריך לסבול.

שמתם לב שכל יומיים גוגל משנה את התמונה שלה? וזה תמיד לכל מיני אירועים תמוהים כאלה שאף אחד לא באמת זוכר. יש להם יותר מדי זמן פנוי. וגם למי ששומר באובססיביות יום יום את התמונות המתחלפות במחשב. זה לא כאילו יש לי את הקנגרואים שתפרו סוודר כסוף עוד מחג המולד של לפני שנתיים. זה לא כאילו זה הרקע שלי במחשב. סתם, זה באמת לא הרקע שלי במחשב. יש לי רקע של בת הים הקטנה, המחזמר.

גוגל מוגל. חה.

הערונת קטנטונת: אני מקווה שנהנתם מהופעת האורח של א' הפיתגורס הבוגדנית בבלוג, שכן זו הפעם האחרונה בהחלט שבה היא תוזכר מעל דפים (וירטואלים) אילו, מאחר וממילא היא לא טורחת לקרוא כאן, או לענות להודעות (היותר ויותר נואשות) שלי, או לחזור אליי, או לשלוח סימני חיים. מישהי כאן מרירה וזאת לא אני. סתם, זאת כן אני. אורבואה.