שלום לכל קוראיי העזובים!

ערב שוקולד לכולם.

אני יודעת שאתם ממהרים לישון כי כבר SO מאוחר, אז אני אקצר ואכתוב רק עשרה עמודים.

נתחיל מזה שלפני כמה ימים אולצתי (כן, לא עשיתי את זה מתוך רצון עז) להגיש פרויקט באנגלית.

הפרטנרית שלי הייתה אנה, הידועה בכינוייה 'צנון'.

ובכן, אחרי שכבר כמעט הכול היה מוכן (היה חסר רק: פוסטר, הרצאה, חזרות על ההרצאה, 25 מילים ומשפטים עם המילים, עריכת העבודה, הדפסתה, ארגונה, מישושה ואכילתה), נפגשנו יום לפני הגשת הפרויקט בכדי... אתם יודעים, להכין את הפוסטר וכאלה.

אז נפגשנו כשהשמש זרחה והציפורים התרבו, וסיימנו הרבה אחרי שהשמש שקעה והיצפורימים המליטו ילדימים. חיחיחיחיחי. (תופעות לוואי)

בכל מיקרה, בבוקר למחרת- יום הגשת הפרויקט + הרצאה מרתקת במיוחד שגרמה לכמה מהתלמידים האומללים להזיל ריר (ולא, לא בגלל המראה החושני של אנה), קרה דבר מדהים.

זה ידוע שאני די אחראית, וכמעט ואף פעם לא קורה שאני שוכחת לעשות משהו חשוב שאני צריכה, חוץ מלהאכיל את האוגר, לכבות את הפן (פעם שרפתי את השמיכה), לסגור את המקרר אחרי שאני לוקחת קרמבו עם בצל, לסגור את הדלת כשאני יוצאת מהבית, להכין שיעורים, לצחצח שיניים לפני השינה, לא לאכול אחרי שצחצחתי שיניים, לצחצח שיניים שנית  אחרי שאכלתי אחרי שצחצחתי שיניים בפעם הראשונה, להתלבש כראוי כשאני יוצאת בבוקר לבית הספר (כן, גם אני פעם הגעתי לבית הספר בג'ינס וגופיית פו הדב), להתלבש כשאני יוצאת בבוקר לבית הספר (כן, גם אני פעם הגעתי לבית הספר בתחתונים של פו הדב בלבד) וכו'.

הפואנטה היא שאני די אחראית, או משתדלת להיות כזו.

אך לא! הפעם, משום מה, לא הפגנתי אחראיות, ואיכשהו... גיליתי חצי שעה לפני ההרצאה שלנו שהפוסטר שעליו עמלנו במשך יממה נשכח איפשהו בבית, או אולי במעלית בבניין, או אולי במונית שבה נסעתי לבית ספרי, או אולי.. אנה אכלה אותו?

ישבתי לי בשיעור ספרות כשאנה לצידי, ניסינו להתרכז בסיפור על הסבא ראר, אבל לא ממש הצלחנו- עקב העובדה שבעוד כחצי שעה עלינו לדקלם טקסט באנגלית, מה שאמור להיות די כייפי, אתם יודעים- פעולה שגרתית.

אבל לא כשצריך לדבר על היסטוריית הבושם ועל איך שאתיופיים (פעם) השתמשו בפיפי של פרות כ'בושם'.

(לא, אני לא גזענית- אני אוהבת אתיופים מאוד! פשוט... פיפי? בושם? לא הולך ביחד, אלא אם כן אתם האוגר שלי)

בכל מיקרה, בזמן שישבנו לנו ודקלמנו את הטקסט בלב, ואנה הושיטה לי את האות

הגזורה*, ליבי החסיר פעימה, ראיתי אור לבן והשיר של מושיק אף-יה, התחיל להתנגן בראשי.

האות הגזורה* הזכירה לי כי הפוסטר אכן לא איתנו. תגובתי הראשונה הייתה: "למה, למה אני מפגרת?", אבל אז הגעתי למסקנה שאני לא, כי ככה אמא אמרה.

"אנה, נראה לי ששכחתי את הפוסטר איפשהו בבית"

"חה-חה, לא מצחיק" *חוזרת להסתכל על האות הגזורה*

"אנה, אני רצינית"

*אנה מתעלמת*

"אנה, אני מאוד רצינית! אני חושבת ששכחתי אותו בבית!"

"מה? מה בבית? איפה בבית? מה את סתומה? מה? אה? סתומה? אה? מה?"

"אל תדאגי, יש לי תוכנית"

*מוסיקת מתח מתנגנת ברקע ורעם נשמע מבחוץ*

אני קמה, מורידה את חולצת בית הספר המכוערת מגופי הענוג, ומתגלה לה גופיית סופר-וומאן חושנית ביותר. אני מרימה את ידי הימינית לאוויר וצועקת: "יחי, הפוסטר המכוער!"

טוב, זה לא היה ממש ככה, אבל בערך... אתם יודעים, לבנות יש נטייה להגזים ולתאר אירועים שמתרחשים להן בחיים בצורה קצת מוגזמת, עם תוספות מעניינות שמעניקות קצת יותר אקשן לסיפור.

אבל אני לא כזאת.

כתבתי לה פתק שהלך ככה:

"עכשיו אני אצא לשירותים, אתקשר לאמא ואגיד לה שתביא אותו מהר לבית הספר. אני אחזור לכיתה, וכשאמא תתקשר אלי והפלא' יהיה על שקט, לייק דה, אז אני אתן לך סימן ואת תצאי ל'שירותים', אבל בעצם תלכי לשער, אמא שלי תחכה לך שם. את תיקחי ממנה את הפוסטר ותשימי אותו בתא בשירותים, בסוף השיעור ניקח אותו משם ונלך להרצאה כאילו כלום לא קרה"

בהתחלה גברת צנון לא אהבה את התוכנית, אבל לא הייתה לה ממש ברירה, וגם לא לאמא שלי, האמת.

בתוך התא בשירותים המסריחים ביותר ביקום, אני עומדת על האסלה ומורידה כל חמש דקות את המים מרוב לחץ.

התקשרתי לפלאפון של אמא- תא קולי.

התקשרתי הביתה- מתקשר, פקס.

התקשרתי שוב הביתה- מתקשר, פקס.

התקשרתי שוב הביתה- מתקשר, "הלוווו?" קול ערסי במיוחד של אמא.

כידוע, אמי הפולנייה הינה אישה מפונקת ביותר הישנה עד 9, 10 בבוקר.

"אמא, את חייבת לעזור לי! בעוד חצי שעה יש לי הרצאה והפוסטר בבית! איפשהו... בבית. נכון שאת תעזרי לי ותסיעי לי את הפוסטר לבית הספר? נכון אמא, נכון?"

"מה?"

*כעבור 2 דקות*

"אה, בסדר..."

האמת? הייתי בטוחה שהיא אמרה 'בסדר' והמשיכה לישון, אך טעיתי. החוש האימהי סוף כל סוף התעורר אצלה (כן, אחרי 17 שנה), והיא הסיעה לי את הפוסטר לבית הספר.

חזרתי לכיתה כאילו כלום לא קרה, רק שכולם בהו בי בצורה חשודה ביותר.

כעבור כמה דקות אמא התקשרה, נתתי לאנה סימן, והיא יצאה ל'שירותים'.

ישבתי במתח בשיעור והתפללתי שהכול יתבצע כמתוכנן, שהכול יתקתק כמו שעון יפני.

(למה שוויצרי? ביפן הכול הרבה יותר משוכלל, עם כל הכבוד לשעונים השוויצרים. הם בכלל מתמחים בשוקולד, לא?)

ואז, אמא התקשרה. כמובן שהפלאפון היה על שקט, הרי זה התרחש במהלך שיעור, אך מרוב סקרנות עניתי (כשאני מסתתרת מאחורי משהו, ספק שולחן ספק גלשן).

עניתי בלחש: "כן, אמא?"

אמא: "הפעולה הושלמה, המפקדת!"

ואז ניתקתי, כי אתם יודעים... שיעור וזה.

ואז אנה נכנסה לכיתה. היא חזרה מה'שירותים', כמו שמורתנו היקרה חשבה.

אך אבוי, היא חזרה מהשירותים עם פוסטר.

והמורה? לא אמרה כלום. כנראה זה מאוד פופולארי שאסלות מייצרות פוסטרים.

לסיכום, אני רוצה להודות לאמי הפולנייה המדהימה שהסיעה את הפושטק בחזרה אלי.

תודה, אמא! ;[

*האות הגזורה- חסרה לנו אות בכותרת הפוסטר, אז תכננו להדביק אותה בבוקר, ובזכותה בעצם... גיליתי שאין פוסטר.

(יש תמונות אבל אני לא מצליחה להעלות אותן. תחיו עם זה, נכון? D: )