כן, כן חברים. גם אני, אפרסקכם המפגרת, קיבלתי צו ראשון לפני כחודש.
כמובן שאני לא יכולה שלא להסתבך, לסבך ולשגע לאחרים את השכל- לכן העברתי את הצו אולי 10 פעמים, במקרה הטוב (אחרי שהגעתי ל5 הפסקתי לספור, כי רמת האינטליגנציה שלי לא מאפשרת זאת).
נתחיל בזה שיום תמים אחד חזרתי מבית ספרי המכוער, צוהלת ושמחה כמו מוגבלת משובחת, ומה גיליתי בתיבת הדואר המתרפקת שלנו? כן, ילדים! צב!
קוראים לו פנחס, חסרה לו רגל אבל הוא רץ יותר מהר ממני.
לא, היה זה מכתב מצה"ל המגניב שבטוח כי אני יכולה איכשהו לתרום לו, למרות שאני עדיין לא בטוחה מי אני ומה אני רוצה לעשות, אבל לא נורא.. נמצא פיתרון (אני אלך לחפש את עצמי בספרייה, אני בטוח אמצא את עצמי שם).
הוצאתי את המכתב מתיבת הדואר ורצתי הביתה בצרחות של: "OMG OMG תראו מה קיבלתי! תראו! תראו! קיבלתי צו ראשון! עכשיו אני כמו כולם! אני מגניבה כמו כולם, יאיי! OMG!"
ואז גיליתי שאני לבד בבית.
האמת? הרגשתי סוף כל סוף בנאדם בוגר, בנאדם עמוק עם משמעות בחיים, עם כיוון!
הינה, חשבתי לעצמי, בעוד שנתיים אני אעמוד במדים ממש מכוערים בצבע זית מקולקל, עם תיק על הגב (שיהיה יותר גדול ממני, זה בטוח), פונפון על הראש- ואמא ליידי, בוכה כמו פולנייה אמיתית, נופלת על הרצפה וצועקת לשמיים: "לא!!! לא!!! אל תיקחו לי את הילדה! אל!!!".
הרגשתי... וואו.
ואז הגעתי למסקנה שזה הרגע הנכון להתקשר ללשכת גיוס חיפה, ולהתחנן שיעבירו לי את הצו למועד אחר.
"אני רוצה לתרום דם במד"א, אני ילדה טובה, בבקשה ממכם!"
העבירו.
"יש לי מבחן ב.."
העבירו שוב.
"אני טסה לפקיסטן, לחפש את עצמי"
העבירו שוב.
-עוד כמה תירוצים ששכחתי-
העבירו, העבירו, העבירו!
ואז, לפני שלושה ימים, התעוררתי ב6 וחצי בבוקר, מלאת אנרגיות והתרגשות, לבשתי 3 זוגות תחתונים ושתי חזיות (בגלל הוועדה הרפואית), בגדים מעל, ויצאתי מהחדר כשאני נראית כמו קרמבו.
אמא שלי, איך לא, יצאה אלי בבהלה מחדרה ורצה למטבח.
"בואי תאכלי! בואי תאכלי!" היא צעקה והעירה את כל יבשת אסיה.
"אני חושבת שכרגע נהרסה לי השמיעה" חשבתי לי, ודילגתי לעבר המטבח.
"תאכלי את זה, ואת זה, וגם את זה. אה, ותשתי את כל התה! הכל!"
לקחתי שלוק מהתה, הרמתי גבה ואמרתי: "אני מאחרת.."
אמא דחפה לי כסף לתיק, ואמרה: "אני אוהבת אותך! יהיה טוב! יהיה טוב!"
אני: "אמא, אני לא נוסעת לעיראק"
אמא: "זה לא מצחיק! תעני לי כשאני אתקשר"
אני: "מה, כל דקה הכוונה?"
אמא: "כן! אני דואגת לך!"
אחרי שהיא חיבקה אותי ושברה שיא גינס, יצאתי מהבית. אומנם נראית כמו ילדה מוכה, אבל הצלחתי לצאת.
אמא של עודד החמדמד הסיעה אותנו לתחנת האוטובוס, ואני ועודדי כפרעליו נסענו לחיפה!
(הערת ביניים: אני ממש מסכנה, ולא נסעתי באוטובוס אולי מגיל 8, לכן שכחתי איך זה נראה\פועל וכו').
הגענו לתחנה המרכזית, ואז פתחתי את עיניי, ליבי החסיר פעימה וצעקתי בהתלהבות: "אוטובוס! הינה! יש שם אוטובוס!"
כן, ראיתי.. אוטובוס.
(לא, זה לא היה בראד פיט, זה היה רק אוטובוס)
ואז עלינו, נסענו, הגענו.
סוף.
סתם, נראה לכם שזה הסוף?
("לא, לא נראה לנו שזה הסוף, יא חתיכת משתרללת ואוכלת שקדי מרק בסתר!")
הגעתי ללשכה, בדקו שאני לא מחבלת, נכנסתי לבניין שנראה כמו משהו שנבנה לפני שהסבים שלכם נולדו, וקיבלתי כרטיס ממש חושני.
ואז הלכתי מתור לתור, פגשתי ערסים קטנים מכל רחבי הארץ, הכרתי חברים באזור הפיפי (זה איפה שעושים פיפי בקופסא! חיחי), דיברתי המון בפלא' עם אמא שהתקשרה בערך כל חמש דקות.
"ריטה'לה, איך הולך? איפה את? תאכלי! תאכלי משהו אני אומרת לך, שלא תתעלפי לי שם!"
אחרי 10 דק':
"שכחתי להגיד לך שתשתי גם, זה חשוב! שלא תתייבשי לי שם!"
אחרי חצי שעה:
"נו, איך הולך? אני ואבא נוסעים לקנות לך מתנה!"
"להתראות, אמא"
...
היו כל מיני תחנות נחמדות, שלא אפרט על כולן כי זה יגרום לכם לדפוק את הראש בשולחן ולצעוק: "קרמבו עם צ'ילי! קרמבו עם צ'ילי!", אז נוותר.
כאשר הגעתי לוועדה הרפואית ונכנסתי לחדר, הרופא בהה בי בצורה מאוד חשודה.
בעודו מחזיק בתיק הרפואי האישי שלי, הוא אמר: "את לא במקרה הבת של ד"ר *טרלהלה*" (אני לא רוצה שתדעו מי אבא שלי, אתם תאנסו אותו!), ואמרתי: "הממ, כן..."
ואז הוא זרק את התיק הרפואי שלי הצידה, חייך והתחיל לשאול אותי שאלות על המשפחה, האבא, הסבא, הדוד של האמא וכו'.
בחוץ, ישבו 50 בנות עצבניות שכמעט הלכו מכות אחת עם השנייה, והוא.. הוא דיבר איתי על התחממות כדור הארץ.
ואז הגיע הקטע הלא נעים, שבו הייתי צריכה להוריד את החולצה.
"אז... אני צריכה להוריד את החולצה?"
"כן..."
התחלתי לפתוח את הכפתורים, וזה לקח לי בערך חצי שעה, כי כל כפתור נתקע, ואז התעטשתי, ואז כשהגעתי לכפתור האחרון והחולצה כמעט לא הייתה עליי, הדלת נפתחה ונכנס מישהו שנראה כאילו ניסו לשכפל אותו וזה הצליח. איש שמורכב מ15 אני.
הוא אמר בקול מפחיד: "המסמכים לא הגיעו, בלאט"
ואז זה ניגמר, והלכתי למבחן הפסיכוטכני. זה היה מאתגר ומרתק ממש כמו החלקה על הקרח בלי קרח.
זה עבר די מהר, ורק כשיצאתי מהמבחנים הרגשתי כאילו מישהו בא ובעט לי בראש ממש חזק.
כשחזרתי הביתה עברתי תחקיר בטחוני שנערך ע"י ההורים.
הלכתי לישון במחשבה שגם אני הייתי בצו ראשון, גם אני!
אומנם באיחור של שנה-שנתיים מחבריי לבית הספר, אבל הייתי.
שלכם,
בברכת 'הייתי בצו ראשון',
אפרסק מחונן!