לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


תיאור? אוקיי: בלוג עם עיניים אדומות, מטר 90, שיער סגול, מתלבש בצורה אופנתית ומוזנחת, יש לו עדשים בתחת וקרן אולטרא-סגולה שיוצאת היישר מהפופיק. ספווקי?

כינוי:  אפרסק מחונן

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2007

המדריך השלם למבריז המצליח!


 

 

כשהייתי בבית הספר היסודי, הנוכחות שלי בכיתה הייתה תלויה במצב הרוח שהיה לי.

למשל, אם קמתי בבוקר והתחשק לי לראות טלוויזיה עם חמאת בוטנים בצד, אז הייתי מוותרת על הביקור המרגש בבית הספר.

כן, היו שנים שבהם הייתי מגיעה לכיתה והמורה הייתה מכריזה עליי כתלמידה חדשה בבית הספר, בפעם החמישית באותה השנה.

"רגע, ההורים שלך הרשו לך להישאר ככה בבית?" אתם בטח שואלים את עצמכם. ובכן, להורים שלי לא הייתה ברירה, אם אתם מבינים על מה אני מדברת.

בעקבות העובדה שעוד מילדותי אני בסופו של דבר השגתי את מה שרציתי, ההורים שלי למדו לוותר מהר מאוד.

להלן התירוצים שבהם השתמשתי בכדי לא ללכת לבית הספר.

 

תחתונים

זה היה בכיתה ד' אם אני לא טועה. התעוררתי בוקר אחד וחשבתי לי שזה לא מתאים שאני אלך לבית הספר באותו היום, הרבה יותר חשוב לראות שידורים חוזרים של ערוץ הילדים ולשחק בברביות. לקחתי את כל התחתונים שהיו לי, שמתי אותם בשקית וזרקתי מהחלון. באותו הבוקר, כשאמא באה להעיר אותי לבית הספר ("קומי כבר!!!!! בוקר!!!! קומי!!!!! בוקר!!!!! השוקו שלך מוכן כבר!!!! קומי כבר!!!! את מאחרת!!!! נו כבר!!!!"), אמרתי לה שאני לא יכולה ללכת כי אין לי תחתונים, ובלי תחתונים אני לא יכולה ללכת, אלא אם כן אני דג.

אז כתגובה אמא פתחה את הארון הורוד שהיה לי, והתחילה לחפש בתוכו תחתונים- מה שהיא לא מצאה. (חעחעחעחע כפרעליי הקטנה!)

ואז היא התייאשה והכריחה אותי ללכת לבית הספר רק במכנס, בלי תחתונים.

אתם מאמינים? בושה!

כמובן שבאותו היום נשארתי בבית והתבטלתי כמו שצריך, בלי לבייש את הפירמה.

ושק התחתונים? הוא... גורלו אכזר.

 

יש לי חום

כאן אין זמן ספציפי, כי בשיטה הזאת השתמשתי מהגן עד היסודי.

זה היה מאוד פשוט, בחדר שלי הייתה מנורת שולחן שהתחממה אחרי שהדליקו אותה.

(כן, זה לא נשמע טוב)

בגלל שלא הייתי נורא טיפשה, אלא רק קצת, הגעתי למסקנה הזאת עוד בגן- אפשר להשתמש במנורה הזאת בתור מפזר חום!

קירבתי אותה למצח שלי, ואחרי דקה בדיוק הוא רתח.

וככה, בכל בוקר שלא התחשק לי ללכת ללמוד על תולדות המדינה או על החיות של המחנכת שלי, שושי כפרעלייה, הייתי קמה קצת לפני 7 בבוקר, מחממת את המצח (נשמע חולני)*, נשכבת בחזרה למיטה, עושה הבעת פנים של גוססת, מחזיקה את הבטן ומתחילה לצרוח: "אני מתהההההההההההההה!1;~" וככה הייתי זוכה בכמה דברים:

*תשומת לב

*מתנות (ככה זה אצלנו, כשאתה חולה זה כמו יום הולדת)

*חופש מבית הספר

*שירות חדרים

*אוכל עד המיטה

 

יום האבל היה כאשר המנורה הזאת נפטרה, זה היה בערך בגיל 11. מאז הייתי ילדה ממש בריאה.

 

*זה באמת חולני.

 

אני יותר מדיי חכמה בשביל המוסד הזה

זה תירוץ שבו השתמשתי במהלך כל שנות הגן, ומה שמדהים- זה שהוא די עבד!

(אמא, אבא, איפה השנים שבהם הייתם אמורים להיות אנשים קשוחים?)

אני זוכרת את זה כאילו אמרתי את המשפט הזה אתמול: "אמא, אני יותר מדיי חכמה בשביל המוסד הזה. אנחנו כל היום מציירים ומשחקים בקוביות, זה יותר טוב אם אני אקרא ספר בבית"

למרות ש... איך אפשר להגיד לא לגמדה בגודל חצי מטר, שלבושה בשמלה ורודה ופרחונית, וכל מה שנכנס לה לפה זה מזון מעובד?

נכתב על ידי אפרסק מחונן , 29/11/2007 13:38  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפוסטר שעשה לי כאב בטן (:


שלום לכל קוראיי העזובים!

ערב שוקולד לכולם.

אני יודעת שאתם ממהרים לישון כי כבר SO מאוחר, אז אני אקצר ואכתוב רק עשרה עמודים.

נתחיל מזה שלפני כמה ימים אולצתי (כן, לא עשיתי את זה מתוך רצון עז) להגיש פרויקט באנגלית.

הפרטנרית שלי הייתה אנה, הידועה בכינוייה 'צנון'.

ובכן, אחרי שכבר כמעט הכול היה מוכן (היה חסר רק: פוסטר, הרצאה, חזרות על ההרצאה, 25 מילים ומשפטים עם המילים, עריכת העבודה, הדפסתה, ארגונה, מישושה ואכילתה), נפגשנו יום לפני הגשת הפרויקט בכדי... אתם יודעים, להכין את הפוסטר וכאלה.

אז נפגשנו כשהשמש זרחה והציפורים התרבו, וסיימנו הרבה אחרי שהשמש שקעה והיצפורימים המליטו ילדימים. חיחיחיחיחי. (תופעות לוואי)

בכל מיקרה, בבוקר למחרת- יום הגשת הפרויקט + הרצאה מרתקת במיוחד שגרמה לכמה מהתלמידים האומללים להזיל ריר (ולא, לא בגלל המראה החושני של אנה), קרה דבר מדהים.

זה ידוע שאני די אחראית, וכמעט ואף פעם לא קורה שאני שוכחת לעשות משהו חשוב שאני צריכה, חוץ מלהאכיל את האוגר, לכבות את הפן (פעם שרפתי את השמיכה), לסגור את המקרר אחרי שאני לוקחת קרמבו עם בצל, לסגור את הדלת כשאני יוצאת מהבית, להכין שיעורים, לצחצח שיניים לפני השינה, לא לאכול אחרי שצחצחתי שיניים, לצחצח שיניים שנית  אחרי שאכלתי אחרי שצחצחתי שיניים בפעם הראשונה, להתלבש כראוי כשאני יוצאת בבוקר לבית הספר (כן, גם אני פעם הגעתי לבית הספר בג'ינס וגופיית פו הדב), להתלבש כשאני יוצאת בבוקר לבית הספר (כן, גם אני פעם הגעתי לבית הספר בתחתונים של פו הדב בלבד) וכו'.

הפואנטה היא שאני די אחראית, או משתדלת להיות כזו.

אך לא! הפעם, משום מה, לא הפגנתי אחראיות, ואיכשהו... גיליתי חצי שעה לפני ההרצאה שלנו שהפוסטר שעליו עמלנו במשך יממה נשכח איפשהו בבית, או אולי במעלית בבניין, או אולי במונית שבה נסעתי לבית ספרי, או אולי.. אנה אכלה אותו?

ישבתי לי בשיעור ספרות כשאנה לצידי, ניסינו להתרכז בסיפור על הסבא ראר, אבל לא ממש הצלחנו- עקב העובדה שבעוד כחצי שעה עלינו לדקלם טקסט באנגלית, מה שאמור להיות די כייפי, אתם יודעים- פעולה שגרתית.

אבל לא כשצריך לדבר על היסטוריית הבושם ועל איך שאתיופיים (פעם) השתמשו בפיפי של פרות כ'בושם'.

(לא, אני לא גזענית- אני אוהבת אתיופים מאוד! פשוט... פיפי? בושם? לא הולך ביחד, אלא אם כן אתם האוגר שלי)

בכל מיקרה, בזמן שישבנו לנו ודקלמנו את הטקסט בלב, ואנה הושיטה לי את האות

הגזורה*, ליבי החסיר פעימה, ראיתי אור לבן והשיר של מושיק אף-יה, התחיל להתנגן בראשי.

האות הגזורה* הזכירה לי כי הפוסטר אכן לא איתנו. תגובתי הראשונה הייתה: "למה, למה אני מפגרת?", אבל אז הגעתי למסקנה שאני לא, כי ככה אמא אמרה.

"אנה, נראה לי ששכחתי את הפוסטר איפשהו בבית"

"חה-חה, לא מצחיק" *חוזרת להסתכל על האות הגזורה*

"אנה, אני רצינית"

*אנה מתעלמת*

"אנה, אני מאוד רצינית! אני חושבת ששכחתי אותו בבית!"

"מה? מה בבית? איפה בבית? מה את סתומה? מה? אה? סתומה? אה? מה?"

"אל תדאגי, יש לי תוכנית"

*מוסיקת מתח מתנגנת ברקע ורעם נשמע מבחוץ*

אני קמה, מורידה את חולצת בית הספר המכוערת מגופי הענוג, ומתגלה לה גופיית סופר-וומאן חושנית ביותר. אני מרימה את ידי הימינית לאוויר וצועקת: "יחי, הפוסטר המכוער!"

טוב, זה לא היה ממש ככה, אבל בערך... אתם יודעים, לבנות יש נטייה להגזים ולתאר אירועים שמתרחשים להן בחיים בצורה קצת מוגזמת, עם תוספות מעניינות שמעניקות קצת יותר אקשן לסיפור.

אבל אני לא כזאת.

כתבתי לה פתק שהלך ככה:

"עכשיו אני אצא לשירותים, אתקשר לאמא ואגיד לה שתביא אותו מהר לבית הספר. אני אחזור לכיתה, וכשאמא תתקשר אלי והפלא' יהיה על שקט, לייק דה, אז אני אתן לך סימן ואת תצאי ל'שירותים', אבל בעצם תלכי לשער, אמא שלי תחכה לך שם. את תיקחי ממנה את הפוסטר ותשימי אותו בתא בשירותים, בסוף השיעור ניקח אותו משם ונלך להרצאה כאילו כלום לא קרה"

בהתחלה גברת צנון לא אהבה את התוכנית, אבל לא הייתה לה ממש ברירה, וגם לא לאמא שלי, האמת.

בתוך התא בשירותים המסריחים ביותר ביקום, אני עומדת על האסלה ומורידה כל חמש דקות את המים מרוב לחץ.

התקשרתי לפלאפון של אמא- תא קולי.

התקשרתי הביתה- מתקשר, פקס.

התקשרתי שוב הביתה- מתקשר, פקס.

התקשרתי שוב הביתה- מתקשר, "הלוווו?" קול ערסי במיוחד של אמא.

כידוע, אמי הפולנייה הינה אישה מפונקת ביותר הישנה עד 9, 10 בבוקר.

"אמא, את חייבת לעזור לי! בעוד חצי שעה יש לי הרצאה והפוסטר בבית! איפשהו... בבית. נכון שאת תעזרי לי ותסיעי לי את הפוסטר לבית הספר? נכון אמא, נכון?"

"מה?"

*כעבור 2 דקות*

"אה, בסדר..."

האמת? הייתי בטוחה שהיא אמרה 'בסדר' והמשיכה לישון, אך טעיתי. החוש האימהי סוף כל סוף התעורר אצלה (כן, אחרי 17 שנה), והיא הסיעה לי את הפוסטר לבית הספר.

חזרתי לכיתה כאילו כלום לא קרה, רק שכולם בהו בי בצורה חשודה ביותר.

כעבור כמה דקות אמא התקשרה, נתתי לאנה סימן, והיא יצאה ל'שירותים'.

ישבתי במתח בשיעור והתפללתי שהכול יתבצע כמתוכנן, שהכול יתקתק כמו שעון יפני.

(למה שוויצרי? ביפן הכול הרבה יותר משוכלל, עם כל הכבוד לשעונים השוויצרים. הם בכלל מתמחים בשוקולד, לא?)

ואז, אמא התקשרה. כמובן שהפלאפון היה על שקט, הרי זה התרחש במהלך שיעור, אך מרוב סקרנות עניתי (כשאני מסתתרת מאחורי משהו, ספק שולחן ספק גלשן).

עניתי בלחש: "כן, אמא?"

אמא: "הפעולה הושלמה, המפקדת!"

ואז ניתקתי, כי אתם יודעים... שיעור וזה.

ואז אנה נכנסה לכיתה. היא חזרה מה'שירותים', כמו שמורתנו היקרה חשבה.

אך אבוי, היא חזרה מהשירותים עם פוסטר.

והמורה? לא אמרה כלום. כנראה זה מאוד פופולארי שאסלות מייצרות פוסטרים.

לסיכום, אני רוצה להודות לאמי הפולנייה המדהימה שהסיעה את הפושטק בחזרה אלי.

תודה, אמא! ;[

 

*האות הגזורה- חסרה לנו אות בכותרת הפוסטר, אז תכננו להדביק אותה בבוקר, ובזכותה בעצם... גיליתי שאין פוסטר.

 

(יש תמונות אבל אני לא מצליחה להעלות אותן. תחיו עם זה, נכון? D: )

נכתב על ידי אפרסק מחונן , 24/11/2007 12:24  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





24,485
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאפרסק מחונן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אפרסק מחונן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)