ביום ראשון בבוקר, עת כולם משקמים לעבוד וליצור, אני עודני במיטה, משמר זיכרונות אי שינה מליל אמש. לאחר אי אלו התהפכויות וניסיונות השקמה מוצא אני את עצמי נגרר בחסות כבל בלתי נראה של כבוד עצמי עד לכיסא המחשב, שם אני פוגש את השעון אשר מחריד את יומי בהצגת בלתי מתפשרת של שעת הבוקר המאוחרת למדי. עשר ושלושים? שאלתי אותו. והוא ענה, בלי לחשוב שנייה אחת יותר מדי, עשר שלושים ואחת, אדוני. לאחר מיצג מידעים חשוב זה החלטתי שבעוונותיי אקום לסידורי יומי. הראשון היה לצאת מהבית – כבר תחושה כבדה של אי רצון חרצה את גורלו של מיזם זה, יצאתי לסידורי בנק (משיכת כסף), שילומים למיניהם (הרחקת כסף) וקניות, כפפות צמר ואבקת טלק.

אבקת הטלק הידוע כתחליף טוב לכפות רגליים מסריחות הייתה המטלה הראשונה והחשובה ביותר שראיתי ביום בקניות. לכן, יצאתי את בנקי וגררתי רגלי אל הסופר הקרוב. בתוך תוככי הסופר עברתי שורות, שורות כמסדר צבאי הנבדק על ידי הגנרל הלוך וחזור אך בחיפושי אחרי רב"ט טלק נתקלו בקשיים עקב אי הימצאו. פניתי לעובדת הסופר ושאלתיה- סליחה, אולי את יודעת איפה נמצאת אבקת הטלק? הביטה בי מעט בתימהון, כאדם הנראה שהשפה העברית אינה שגורה בפיו במלואה. אבקה? הבינה את דברה, בוא אראה לך. ולקחה אותי אל מדף אל מול המקררים הגדולים עמוסי הבשר קפוא שפשט עורו לכבוד החורף והציגה בפני – הנה! אבקות. ובחיוך של שמחתי לעזור יצאה מן המערכה כאשר אני עומד אל מול מדף אבקות האפייה.

בעומדי מולו ואל מול מבטיה הזרוקים של החנוונית עמדתי לרגע מתמשך חצוי בין הרצון ללכת לבין הנימוס השולח מבטיה\ו אל הלקוח המרוצה והמחייך. אסיר תודה יצאתי את הסופר עם ידיים ריקות עברתי על פני אדם הפרס סחורתו בכמעט כניסה לבית המרקחת השכונתי וצעק במלוא קול סמרטוטים א', א'! דלי עמיד בזול! בלי לזרוק מבט למר א.א. סמרטוטים נכנסתי לבית מרקחת, שהיא שילוב של תרופות של נפגעי מחלאות לבין אודמים ותמרוקים של נפגעי אסטטיקה מתקדמים. בעוברי על פני מדף הכפפות מבחין אני חיש מהר בזוג חום כהה, מספיק דומה לשחור, בודד השוכב בין הורוד החמוד לכחול כהה המדוכדך עם קישוטי חג מולד במחרוזת. מציאת טלק נערכה חיש מהר וכן גם הקניה. וחזרה ללימודים.

י. רבל