אני מתנצל אם אני הולך לשעמם את רובכם, מי שאכן יקפיד ויקרא הכל, אך אני מרגיש מחויבות מסוימת לסכם שלוש שנים מחיי שהיו מאוד משמעותיות, מעשירות, מתסכלות ומחנכות ביותר. דבר מה שגיליתי שאני יכול לתארך באופן יחסית מדויק את רוב האירועים המשמעותיים שקרו לי במהלך שירותי הצבאי, אבל איני חושב שאני אעשה זאת באמת אלא יותר אעבור בערך חודש אחר חודש, מעשיה קטנה אחר השניה, אתמקד פחות בחיי האישיים, פרט לדברים העיקריים כי את זה אני מעדיף לשמור לסיפורים ולזכרונות אחרים.

גיוס.

בסוף שבוע האחרון שלי בתור אזרח הייתי בחיפה בהופעה של קאסט חיפה במועדון, שלמען האמת, איני זוכר את שמו, וולקן או משהו בסגנון, את השבת עשיתי עם המשפחה אצל סבתי ובערב נסעתי יחד עם גל מעפולה לחיפה. ההופעה הייתה לא רעה, המסיבה שאחרי זה לא העיקה עלי כמו מסיבות אחרות. אבל דבר בודד עשה לי את הערב הזה לבלתי נשכח, שגל צעקה לדנה בהגיענו לשם, אחר שזאת (אהובתי) העירה הערה על מיניותי "חבר שלך הומו."

את הערב חתמתי בפרידה חביבה מהרוב, מדאגה קלה לדנה על אבדן ארנקה וישנתי אצל תאיר, אז בת 16, כמדומני. הימים שלפני הגיוס (שהתרחש ביום שלישי) לא היו מסעירים, אדרבא היו בעיקר לוגיסטיים, נימוסיים עם תחושה של פעם אחרונה בחיים, אולי בצדק מסוים.

השקם לבוקר אור 29.03.05, יום שלישי, י"ח באדר התשס"ה, יצאו בני משפחת רבל לנסיעה ארוכה עד לשכת הג(/ב)יוס אשר בטבריה, אין לי מושג איך הרגשתי, לא הייתי אדיש, אבל לא נרגש רציתי רק לעשות את זה וזהו. לאט, לאט השמות של האנשים נקראו, וברשימה השניה שמי עלה, חבקתי את אמי, את אבי ואחי תפחו על שחמי ואמרו, "נו, תקנה לנו משהו בשק"ם" ועליתי על האוטובוס שאני מכיר שם אדם אחד, בן של משהי שעובדת עם אבי, שאמור להתגייס כמוני למודיעין שדה.

שתי סוגיות הטרידו אותנו, שנינו בתחילה, שלושתנו לאחר מכן, מה זה לעזאזל מודיעין שדה ומי זה האידיוט הזה שלא מפסיק לצעוק מאחורה ודורש שיעצרו את האוטובוס כדי שילך להשתין. את הסוגיה הראשונה נסינו לפתור על פי ההגיון, משהו קרבי, אבל אולי לא בדיוק – בסופו של יום רדפנו אחרי זנבנו בנושא. בנוגע לסוגיה השניה פתרתי אותה במחשבה פשוטה של אדם שלא הסתובב יותר מדי במקומות הפחות טובים של מדינתנו (ואז, וגם היום, אני תופס מעצמי כאדם שראה דבר או שניים בחייו) הוא שוורצע, עוד צ'חצ'ח שצועק כמו הפרענק שגדל איתי בכפר.

הגעתי לבקו"ם, דבר ראשון שלומדים בבקו"ם, לפני אפילו שבשביל להשיג מה שאתה רוצה אתה צריך להכנס לכלא, זה שאתה בתור – איזה תור? זה עוד לא ידוע, אבל תעמוד בתור. התור הראשון לקח אותנו לשמירת חפצים, אחריו לתהליך הנפלא של בירוקרטיה קבוצתית למתחילים, למה קבוצתית? כי היינו ביחד בתור. כשנכנסתי למסדרון הראשון של הקליטה חטפתי הלם תרבותי וריחני מאוד, רבים מבני הנוער חושבים שיום גיוסם כחג הוא, על כן שמים הם בגדי השבת שלהם, וכמובן מהו בגד שבת ללא קולון, ושיער עתיר ג'ל, כדי שיראו היטב בשעת צילום שיניהם ברנטגן. אני כמובן, הגעתי במלוא השיק עם מכנסי טריינינג וטי שירט – חאקי, לכבוד המאורע.

ישנו טקס, שכל אדם מקבלו בצורה שונה, טקס הגעתי למקום חדש ואיני מכיר אפילו את זוג הנעליים שלי. אני מתעב את הטקס הזה, על פי רוב. "היי, אני יוגב, אני גר בכפר חיטים. חיטים, זה ליד הכנרת. כן, חור. ואתה? רמאללה? אה, רמלה, נחמד." לא יותר מדי פעמים אבל מספיק פעם אחת, ובחירה לא נכונה והקרציה הגדולה ביותר בעולם תדבק אליך עקב נחמדות ונימוס יתר. על כן יש למצוא קונטרה לקונטרה ולמצוא את הבן אדם הבלתי נסבל הראשון שאתה (במקרה אני) מסתדר איתו וכך להרחיק כל גורם אינו רצוי בעזרת חוסר טאקט מרשים של חברי.

אך כעת אני קופץ מהר מדי, חיול, זה צו השעה. בחיוך של יום הט' באב הצטלמתי לפספורט, באוירת פורים לבשתי את מדי ובתאבון של יום כיפור אכלתי את המנה הצבאית הראשונה שלי. את קצין המיון אני זוכר לטובה. ההמתנה לו הייתה קצרה יחסית, זה היה יום של גיוסי מודיעין שדה ומג"ב כך שלא היה יותר מדי ספק בין השניים, ואני מתחיל להיות לחוץ- אולי תיפול טעות. ובעצם יגיע אשכנזי זה מבית טוב לשורות משמר הגבול, ומחשבה זאת תפסה אותי בדיוק בזמן ולא נגיד, שנה לפני שיכלתי ללכת לגיבוש או משהו. קוראים בשמי, אני נכנס, "שלום," הוא אומר לי בחיוך של אתה לא הולך לעשות לי בעיות. "שלום." אני עונה. "מה שלומך?" שואל. "יהיה יותר טוב אם תגיד לי שאני במודיעין שדה, או לפחות לא במג"ב." עניתי בצורה ישירה למדי. "טוב," אמר, "אתה במודיעין שדה."

לקראת הערב, אחרי מילוא כלל הטפסים, לבישת כל המדים ואחסון כל פיסת כבוד עצמי בתוך כיסי ענק של מכנסי דקרון התיישבתי באוהל ופונה אלי בחור כלשהו, מראהו, חנון אשכנזי מצוי: משקפיים – יש, בעיות דיקציה – בנמצא, שם – ניב. שלום, שלום. איש לרוחי. כך דברנו והעברנו את הזמן, הוא על סיפורי חיפה- נווה שאנן, ואני בסיפורי משחקי תפקידים ותפיסת טרמפים למרחקים קצרים וארוכים. ובא הלילה – הפרדה. לא בין שני הילדים הטובים הללו, אוהלי מג"ב עם אורות דולקים, אנשים דלוקים ומוסיקה בווליום סביר, אל מול אוהלי מוד"ש הישנים כתינוקות ומגרגרים כחתולים.

השקם לבוקר יום מחרת העירו אותנו לארוחת בוקר ומיד לאחר מכן לטקס צבאי נוסף – לא לכלכתם, אבל תנקו. כדי שנעוף משם יותר מהר עבדתי, ודרבנתי אחרים לעשות הן. והמפקד הראשון שלי אמר "אתה תהיה חייל טוב." אני חייכתי, כי לחוש ההומור שלי אין גבול.

זהו סוף פרק א'. שאר הפרקים יסתדרו על פי הכרונולוגיה שלהם, אך רצף הזמן בהם לא יהיה מדוד אלא לתקופות, וכל אחת אינה שווה לחברתה.

אוהב,

יוגב.