חיוך מאולץ והכל טוב.
אין חברים בעולם,
הם הולכים ובאים.
באים בחבורות, הולכים כאחדים.
מי אתם בכלל?
אז הדבר היחידי שנשאר איתך בסוף,
כמו שאמא שלי תמיד אומרת
'זה המשפחה'.
כנראה שאף פעם אני לא אצליח לסגל לי חברים נורמלים לתמיד,
תמיד ניסית ולא הצלחתי ונשבר לי,
כנראה שזה לא אני,
פשוט לא, כמה שהייתי רוצה.
וזה לא שרבתי עם החברים שלי עכשיו,
הם באמת עושים לי טוב
ואני מאושרת,
זה החופש הכי טוב שהיה לי בחיים,
לא נשארתי אף ערב בבית בחופש הזה.
החברים הכי טובים שהיו לי היו החברים הוירטואלים,
אלה שרק במחשב,
איתם יכולתי לדבר על הכל
אבל אט-אט הם נעלמים.
"
כבר לא ילדה,
אבל מצאה עצמה שבגילה
השיעור עוד לא גמור
ובטח שבוכה
אחרי כל מה שכבר עברה.
זה ברור,
הכל סגור.
ואין לה גבר בלילות
ואין לה ודווקא קר לה.
עוצרת רגע לחשוב,
אם כל אחד יכול
ככה לגדול.
בתוך ארון את ילדותה הרחוקה עברה
וברור לצאת אסור היה לה לדקה.
וכמה שהכו אותה,
בקיצור, זה לב שבור.
ואין לה גבר בלילות
ואין לה ודווקא קר לה.
עוצרת רגע לחשוב,
אם כל אחד יכול ככה לגדול.
ואת יודעת כשכואב לך,
זה כל כך - כל כך שקוף,
אבל את לא מבינה זו מלחמה שקטה
להשתתף - והמנצח לא חשוב.
ואין לה גבר בלילות
ואין לה ודווקא קר לה.
עוצרת רגע לחשוב,
אם כל אחד יכול
ככה לגדול.
השאלות לא נגמרות ורק הזמן ידע
לפצות ולשנות.
לא תמיד אפשר.
אך יש עוד בוקר,
יש מחר
לגלות,
להשתנות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
