נפש פילוסופית, מוח יצירתי וגוף חסר מנוחה. החיים הם שילוב.

טוב.. אז.. אף פעם לא הייתי בזוגיות.

אני בת 20 ועוד לא היה לי חבר- אף פעם.

גם לא בכיתה ד' שכולם היו ב"זוגות", כש"הוא" כתב "לה" פתק באמצע השיעור אם היא "רוצה להיות חברה שלי?" ו"היא" הסמיקה.

גם לא בכיתה ה' ו-ו' כשהתחילו הבנות מצווה וכולם רקדו ביחד סלואו תוך כדי שמירה על מרחק סביר, שיחקו "נשיקה- סטירה" וציחקקו כשנאלצו לתת נשיקה על הפה וכשכולם ישבו לשחק "אמת או חובה" ונשאלו שאלות חורצות גורלות על "סולמות אהבה" ומי מחבבת את ההוא ומספמפטת את השני ומי אוהבת+++....

לא.. גם לא בחטיבה.. כשאתה מתחיל רק אז להבין באמת מה זה אומר זוגיות- אתה לא באמת יודע עדיין, אבל פתאום משהו שונה כשיש לך חצי שני, משהו מסתדר לך טוב יותר ואולי אתה גם באמת מתחיל להרגיש, או לפחות מנסה להבין מה אתה מרגיש פתאום...

לא בכיתה ז', ח' או ט' כשכולם מתחילים לתת נשיקה אמיתית ראשונה והלב קצת רוטט מבפנים, מן התרגשות כזו, פרפרים אולי- לא יודעת.

לא הייתה לי זוגיות גם בתיכון- כשכל העניין נעשה באמת רציני יותר ואתה מנסה להבין את עצמך, מנסה למצוא זהות.. מנסה למצוא הבנה, נחמה.. מישהו להשען עליו ברגעים הקשים שהחברה הכי טובה לא מבינה, או שאבא ואמא "הורסים לך את החיים".. או פשוט לחפש את החום שבחיבוק אוהב מבן או בת הזוג.. לא, לא היה לי את זה.

כשזוגות חוגגים חודש.. וסופרים את הימים והשבועות- והוא מביא לה דובון והיא מביאה לו אלבום של הרגעים היפים שלהם והם נוסעים לצימר בצפון או אכסנייה בדרום או אוהל על חוף הים אבל זה בעצם לא משנה איפה הם כי הם אחד עם השני. 

ברגעים האינטימיים של המבט העמוק בעיניים, שמשהו מבפנים מציף אותך וקשה לך לתאר את זה במילים. 

בתשוקה לגעת, לגלות, לחקור ולטעום כל נקודה אחד בגוף השני.. בסקרנות עצומה ותאווה והתרגשות של ניסיונות ראשוניים..

לא חוויתי את אלה.

בצבא? בטח שלא הייתה לי זוגיות.. למי יש זמן בכלל? זה הרי ידוע- אם לא התגייסת עם אחת, סביר למדי שלא תחטוף את מחלת האהבה במהלך השירות... ועוד עם אופי השירות שלי? לא היה סיכוי.

ועדיין, כולם מסביבי מחייכים, מחייכות.. כשבבית מחכה החבר, או שאולי הוא שומר באיזה מוצב בצפון, או עושה מסדר ציוד לפלוגה שלו, או עורך תמונה בפוטושופ ל"למחנה" או שהוא כבר משוחרר ומחכה לה לטיול הגדול לתאילנד/דרום אמריקה/אוסטרליה/ כל יעד אקזוטי אחר שיבחרו, שיעשו יחד לאחר שתשתחרר כבר מכבלי הירוק חאקי.

והשומר מסך שלה בפלאפון, הוא התמונה האהובה ביותר שלו, שבה הוא נראה הכי טוב.. כדי שיהיה במה להשוויץ. והיא מדברת איתו לפחות פעמיים, אם לא יותר, ביום וקוראת לו "בובי", "מאמי", "חמוד" או כל כינוי כזה או אחר.

וכשיש לה יום קשה בבסיס היא מתקשרת, כי רק לשמע הקול שלו מהעבר השני של הפלאפון היא מוצאת נחמה.

ראיתי את כל זה מהצד, מתבוננת, מקשיבה.. לפעמים גם עורגת.

מימי לא בכיתי על כך שאני לבד, לא הקדשתי לזה מחשבה רבה... כולם מסביבי הזדווגו (מלשון- זוג. מצאו זיווג- בן או בת זוג) ואני נשארתי ללכת לבד בשביל שלי..

אני עוד מעט בת 21 ולא הייתה לי אהבה, לא יודעת מה זה לאהוב- מה זה לרצות מישהו כל כך...

ובזמן האחרון המחשבות שלי באמת נודדות לסיבות.. כי בטוח יש סיבה שכולם כן (ואני יודעת שלא כולם.. אבל ככה זה תמיד נראה, לא?) ואני לא. בטוח יש.

אם זה המראה שלי, שאני לא מתביישת בו אף על פי שאני מודעת בהחלט לעובדה שאני לא מלכת יופי וגם לא אהיה.. אולי הוא לא מושך אף אחד? אולי הגובה מאיים על אנשים...?

אולי זה האופי שלי שמרחיק ממני את בני המין השני? אולי אני לא נחמדה מספיק, או פתוחה מספיק או פלרטטנית מספיק? או כל דבר כזה או אחר...

אולי זו פשוט אני? כמו שאני... ובכלל, מה הטעם.. אם אני עוד לא מצאתי לי את הדרך לאהוב? מה הטעם?

ועדיין, אני לא אבכה על זה שאני לבד.

אבל לפעמים, זה חסר.. לפעמים התהייה אוכלת את המחשבות- התהייה של איך זה..? ומה אם? ואולי? והלוואי...

ואיך אתה בכלל יודע שמשהו חסר? איך מרגישים פתאום חיסרון במשהו שמעולם לא היה?

אני עוד מעט בת 21 ועוד לא הייתה לי זוגיות.

אני צריכה להתחיל לדאוג?

עד מתי אני אתן לכישלון שלי להיות חלק ממה שמגדיר אותי?

עד מתי זה יהיה תקוע לי בראש...? הכישלון.

עד מתי זה יהיה חרוט לי בקורות החיים?

מתי אני אשכח?

"כישלון" היא מילה מבאסת.. הצליל שלה, המראה שלה...

אני שונאת להכשל.

ואני עוד יותר שונאת שאני נותנת לחיים שלי לסבוב סביב הכשלונות שלי.

אפילו שלעומט ההצלחות הם מועטים.. הם גדולים ומכבידים עליי.

בא לי כבר לשכוח את זה!