התעוררתי היום, וידעתי בוודאות שזה לא היום שלי. מהימים האלה שהכול קורה בדיוק בצורה ההפוכה שהייתי רוצה... הגעתי לישיבת צוות בנווה חנה(בית הילדים שבו אני עושה שנת שרות) שאומנם היית מעניינת אבל במשך כל ההרצאה ניסיתי להילחם בעייפות לא ברורה. לא חושב שמדובר בעייפות פיזית אלא יותר מנטאלית. אני עייף מנטאלית – הרגשתי כמו איזה זקן שכבר לא יכול לסחוב על גבו את מראות המלחמה.

חזרתי לקומונה ובמקום לסיים את הצביעה של הספסל או להתעסק בכל דבר אחר מועיל בחרתי ללכת לישון למרות שמצב שעות השינה שלי היה בסדר גמור. פשוט הרגשתי שאני צריך לנוח ולנתק קצת את הראש בשביל להמשיך את היום – כנראה שטעיתי השעתיים שינה האלה שאבו ממני את כל האנרגיות, זה היה מהשנ"צים הנוראים האלה שאתה צריך לקום ואין לך כוח, בא לך לישון לנצח. 

באתי בחוסר רצון מוחלט לעבודה -  זה קורה לי הרבה מאז שעליזה(האחראית) קלטה את העניין שאני יודע לצייר קצת ומאז היא מתעלקת עלי בכל דבר שקשור ללוחות, ציור וכו'... (ואני כל הזמן מרגיש שאני עושה את זה על חשבון הזמן שלי עם הילדים) הבקשה האחרונה היית לצייר ציור קיר בחדר חדש שאנחנו עובדים עליו (שאני עובד עליו ועליזה רק עושה פרצופים על כל מיני דברים שלא מוצאים חן בעיניה) אני מרגיש שהיא עומדת מולי עם סטופר ואני צריך לסיים לצייר. זה הדרך הכי מזעזעת לצייר, אני שונא לצייר שמבקשים ממני, אני שונא לצייר שיש לי איזשהו דד ליין ובמיוחד כשעומדים לי על הראש. זה נוגד את כל הסיבות שבגללן התחלתי לצייר, זה לא גורם לי לפרוק, זה לא מספק אותי, זה לא גורם לי לשום תחושה של ההנאה והכי גרוע אני מרגיש שאני מבזבז את כל הימים האחרונים שלי בלצייר על קיר ולא בלהיות עם הילדים, הרי מבחינתי זאת המשימה העיקרית.

 

בסוף שעת שיעורי הבית היום, שמעתי צווחות מהכניסה לקבוצה "שירה, שירה" (הש"ש של שנה שעברה) הילדים בקבוצת שיעורי בית שלי דהרו לדלת בלי לשאול ובלי להתייחס לקיום שלי בכלל. רציתי לקבור את עצמי מתחת לבלטות באותו הרגע, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מהר מאוד החזרתי אותם וסיימנו את שיעורי בית. הבאתי איזה כיף עלוב לשירה, בלי להגיד שלום ובלי להתייחס יותר מידי. תירצתי את זה בעייפות למרות שזה הדבר האחרון שחשבתי עליו באותו הרגע. היא החליטה שהיא מגיעה בלי להודיע, לשאול להתייעץ ומתעלמת באופן מוחלט מחוק השלושה חודשים (שינ"שינים משנים קודמות יכולים לבוא לבקר רק אחרי שלושה חודשים). היא לא ענת לי לטלפונים שהתקשרתי אליה בתחילת השנת שרות – בעצם היא לא ענת לי לטלפונים מעולם וזה לא שיש לי תלונות בנוגע לזה, לגיטימי לגמרי. אבל את האמת הרגשתי מושפל, הרגשתי ממש קטן וחסר אונים. היא הנחית עלי פצצה משום מקום – ומה שבטוח זה לא היה הזמן ולא המקום המתאים, במיוחד לא היום. הכי מפריע לי שהיא באה בלי לשאול מאשר שהיא באה בכלל. נכנסתי לחדר שבו הייתי צריך לצייר את הקיר ויצאתי רק בסוף היום, האם בית ראתה שהפרצוף שלי הפוך, שוב תירצתי בעייפות.

פה אני אסיים, אני אלך עכשיו לערב קומונה בתקווה שהוא יעלה לי חיוך על הפנים וייתן לי אנרגיה להתעורר מחר לפגישה עם טלי עם חיוך.