בלוג קנדי...

מחר סוף מסלול...    אחרי שנה וחצי בצה"ל, אני סוף סוף ייחשב קצת וותיק.

אני לא יודע מה מצפה לי מחר. יהיו צחוקים שאל רובם אני לא יתחבר בכלל כי לא הייתי עם החבר'ה האלה כל המסלול, פרט לארבעה או חמישה חודשים אחרונים, שכללו 9 יום, 17- 4, 17- 4 ואימון של חודשיים.

אתמול בערב חגגו את סוף המסלול אצל אחד מהחברים לפלוגה שגר באיזה חור בעמק יזרעאל ואני לא הלכתי. רציתי עוד כמה דקות עם החברה וגם לא רציתי ללכת בלעדיה למסיבה, למרות שמבאס לבוא אליה הביתה במוצאי שבת. אם נשים רגע בצד את העובדה שהיא כל פעם דוחה לרגע האחרון את הכנת התיק ליום ראשון, איך שאני מגיע אליה במוצאי שבת אני סופר את הדקות עד שאמא שלה אומרת לה ברוסית (רק שאני לא אבין...) שאני צריך ללכת ומשום מה הזמן הזה מתקצר מפעם לפעם. אם פעם זה היה 10 וחצי, אתמול זה היה 9 וארבעים והיא קמה מאוחר יותר בימי ראשון עכשיו...

נראה לי שתמיד יצרוב לי בעיניים לראות איזה חייל מצ'וקמק שמשרת באחת מיחידות העילית ולדעת שממני, נשלל הסיכוי לנסות להמשיך לשרת באחת, לאחר שיחידת דובדבן בעטה אותי לכלבים. אני לא יודע אם הכל כתוב למעלה וכך צריך להיות אבל זה מתסכל כי לעולם לא אדע. אז כן, אני מנסה להפיק את המקסימום מהמקום אליו הגעתי וחותר לקורסים ולת"ש ולפעמים אוכל את עצמי שלא ביקשתי להגיע ליחידה כמו עוקץ. אולי היה מצליח, מי יודע...

מחר עוד סיכה, סיכה חמישית שאני שם על מדי א' שלי. סיכת גדוד, גדוד שממש איכזב אותי...

אני לא יודע אם זו הפלוגה שאיכזבה אותי או הגדוד עצמו. שבוע שעבר היה שבוע נופש גדודי והיה נחמד אבל לא תמיד. קמנו מוקדם כדי ללכת לאכול ארוחת בוקר ואז לא עשינו כלום לפחות שעתיים, אם לא יותר אבל הכי חשוב שנתעורר מוקדם ! ! !

גם כל ההנפצות בפלוגה שהייתי בה, המ"פ הבן של ***ה, סמ"פ שמחפש איך לא לעשות כלום ומתגלה כחרטטן חוד; אני רק שואל את עצמי אם ככה זה כל הגדוד או שמא הייתי שייך לפלוגה שההתנהלות בה שווה לתחת !

אם לא היו איתי חבר'ה טובים הייתי כנראה דופק נפקדות...     עריקות...

שבוע שעבר היה יום האהבה וחשבתי שיהיה נחמד. במקום זה מצאתי את עצמי שוקל אם להיפרד ממנה או לא. כן, אני, אותו אחד שלפניכן אמר שלעולם לא יעזוב, שקל אם להמשיך. אני יודע שהיא היתה נפרדת ממני אם הייתי אומר לה שאני לא סגור מה אני מרגיש כלפי אחת הידידות שלי. הופך הכל לשקרי לחלוטין והיא אמרה שכך היה עד לפני איזה חודש...   כאילו מה?!

יצאתי מהבית שלה ולקחתי ממנה 2 דפי נייר שהיא רצתה שאקרא ומה שעשיתי זה לקרוא ואז לקרוע ורציתי לשרוף מרוב כעס אבל הרוח הפריעה. אם היא לא היתה מניפה אצבע לא הייתי נשאר איתה אבל היא יצאה לחפש אותי והתקשרה ושלחה הודעות ואח שלי התקשר אלי וחבר ממש טוב שלי התקשר אלי ועוד חברה שלה. התעקשה שאוהבת וכך היה יום חמישי פשוט נפגשנו ודיברנו והשלמנו. יום שישי היינו ממש רדומים ולא היה לה אוטו ולכל האנשים שכן היה אוטו, הוא נלקח יחד איתם ל"וורטיגו" אבל לי אין כסף עכשיו לשם. אז נרדמנו ואז היא נסעה הביתה ובבוקר שבת רצתה שאבוא איתה ויחד עם ההורים שלה ועוד חברים של ההורים שלה, לטייל בים והיה קר אז אמרתי לה שאני לא רוצה. בסוף היא באה אלי והיתה ממש ממורמרת על כך שאני והיא בבית מיום רביעי ולא עשינו כלום. יום רביעי לא יכלנו לעשות כלום כי כאב לה הפרצוף מהטיפול שיניים שעשו לה ויום חמישי היא דפקה לנו, שישי נרדמנו ושבת רק התחיל. אני דוגל בגישה שאומרת שאם סופ"ש אחד לא הספקנו, מקסימום סופ"ש הבא. מה רע? אם רק היה לי רישיון היינו נוסעים לצימר או משהו כדי לחגוג אם ה- 8 חודשים שמלאו לנו ביום שבת.

אני לא יודע כמה עוד אוכל להמשיך, אני כל פעם אומר לעצמי שדברים כאלה ייפסקו ושזה הריב האחרון אבל היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש. לא תמיד שטויות אבל הרוב...

לאט לאט, הולך ונדחק ואולי לבסוף נשחק (?)