אנורקסיה

היום,ראיתי אותו.

את הבן אדם שהיה כ"כ חשוב לי.

הוא ראה אותי,היה בהלם.

דיברנו קצת,ובמשך כל השיחה הוא זרק הערות כמו:

"מה זה,השמנת קצת אה?"

"איזה עגלגלה נהיית".

"מה קרה,מאכילים אותך טוב אני רואה"

"השמנת".

זה פשוט הדבר הכי פוגע שיש.

הוא לוקח את זה כ"כ בצחוק ובקלילות,אבל אותי זה גומר מבפנים.

הוא נמרח על איזו אחת,בלונדינית,עיניים כחולות,לא יותר מ-43 קילו.

יפייפיה.

והוא פשוט,בכוונה או לא,לעג לי בפנים.

זהו,אני סיימתי.עכשיו באמת יש לי סיבה.

אני הולכת להוריד את העשרה קילו האלה,גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיים!

אני נשבעת לעצמי.

כשהוא יראה אותי,הוא ילקק לי את הרגליים.

ואז יקבל את הסירוב של החיים שלו.

נסעתי חזרה הביתה ורק חשבתי לעצמי שאין לי מה להפסיד.

כשבן אדם שאתה אוהב כ"כ פוגע בך ככה,אתה נשבר מבפנים.

אבל אני סיימתי עם זה.

באמת.

אף אחד לא ידרוך עליי יותר.בחיים לא.

סתיו

עוד קצת.

רק עוד קצת.

תמשיכי ככה.

עוד 6-7 קילו.לא רציני.

מה זה כבר 6 קילו,לעומת המשקל ההתחלתי שלך,73? כלום.

עשית כברת דרך עצומה.

אל תפסיקי עכשיו.

את יכולה לעשות את זה.

את לא תהיי שמנה יותר.

את לא תהיי שמנה יותר.

את לא תהיי שמנה יותר.

לא.

לא.

לא!

למה? כי מגיע לך עתיד טוב יותר.

את לא תהיי שמנה יותר.

סתיו.

אני באמת מרגישה שאני מתחילה לנוע קדימה.

שוקלת 54.

זה נחמד,זה נחמד,זה נחמד.

אבל לא נחמד מספיק.

אני צריכה להשתדל יותר.

ובנתיים? יום שישי.

ומה אני עושה ימי שישי? יושבת על החלון,מעשנת עוד סיגריה,ועוד אחת.

ומסתכלת על הילדים שעוברים ברחוב למטה.

זה נהפך להרגל.

אני יכולה לשבת ככה שעות,זה מרגיע.

בכל מקרה,אני זזה.

תהנו.ותשמרו על עצמכם *מומלץ*.

אוהבת,

סתיו שחוזרת לשבת על החלון.